מידי פעם קופץ עלי איזה שגעון, ואז אני מכינה את אותו מתכון שוב ושוב לכמה ימים ברציפות. שבוע שעבר זה היה הפריקי של הילה קריב (טעים!!), והשבוע חזר עלי הטירוף של הכרובית הזו של אייל שני. להגיד "כרובית של אייל שני" זה להטיל פצצה בשני מובנים, כי א. זו לא באמת הכרובית של אייל שני אלא הכרובית של אמא של שחר סגל (השותף שלו). ב. אייל שני, אתם יודעים. אז קודם כל, אני אכריז בקול גדול שאין מה לעשות, בעיני האוכל שלו טעים (אפשר להגיד עליו הרבה דברים אחרים בלי שום קשר). שנית, הבנאדם צלם גאון, ואני לא מדברת על האינסטו'ש שלו. כל מי שהיה קורא את המדור המיתולוגי שלו במוסף הארץ, שהוא היה גם מצלם, היה רואה כל שבוע מחדש עד כמה זה נכון. ולענייננו, הכרובית. המתכון הכי מינימליסטי שתטעמו בזמן הקרוב. ובעיני הוא תחליף לגיטימי לחלוטין לארוחת ערב. אני מפרקת אותה עם האצבעות ואוכלת כמו חורנית. וזה טעים כאילו זה עבר טיגון עמוק ונמרח בתועפות של חמאה. כי הטעם של הכרובית הוא חמאתי באופן טבעי. נסו ותופתעו. מעולם לא פגשתם כרובית כל כך טעימה, באחריות.
אין רשימת מרכיבים. צריך רק כרובית, שמן זית, מלח ופלפל.

את שני וסגל יצא לי לפגוש לפני כמה חודשים, כשהוזמנתי לסט הצילומים של סדרת היוטיוב שלהם. בה הם מראים בכל פרק איך מכינים מנה נבחרת מהמסעדות שלהם.

את סגל זיהיתי מאיפשהו, ואז נזכרתי שהוא הופיע בסרט "יומהולדת שמח מר מוגרבי" שהקרינו לנו בחוג לקולנוע!

ולגבי אייל, ואם אתם מצפים לinsight עסיסי עליו, אין לי.
הוא מאוד נחמד, אם כי הוא קצת close talker

בסדרה המצויינת שלהם אפשר למצוא, בין היתר, גרסה ארוכה ופיוטית במיוחד של המתכון הזה. אם אתם הרפתקנים (וסבלניים), נסו את סלט הסשימי שלו.

זה יצא טעים לאללה וכולם בסט רבו על השאריות.

ושוב בחזרה לענייננו:
הכרובית מתבשלת כאן בשני שלבים.

קודם כל שולקים את האמ-אמא שלה בסיר עם מים רותחים, אחר כך היא מקבלת זץ בתנור.
הטיפול הזה מאפשר לנו לחסוך המון טררם של קיצוץ, להשאיר אותה שלמה ולקבל קצוות מקורמלים וקצת שרופים, ושהבפנים יהיה רך וטעים כל כך, שאפשר לאכול עם כפית.

יאי, אפילו לא צריך הרבה!

שימו לב שלא צריך לעשות כלום לכרובית. לא לחתוך, ואפילו לא להעיף את העלים שלה או לקצץ את השורש שלה. משאירים אותה ככה כמו שהיא.

מוצאים סיר שיכול להכיל את הכרובית בשלמותה.

ממלאים אותו במים ומוודאים שכשהכרובית הפוכה בתוך המים, היא מכוסה כמעט כולה, למעט הטוכעס, שיכול לבצבץ החוצה כס"מ-שניים.

שמים את הסיר על אש גבוהה ומביאים את המים לרתיחה. מהרגע שהמים רותחים מוסיפים כפית גדושה של מלח (חשוב! אחרת הכרובית תצא תפלה, לא משנה כמה תמליחו אותה על הצלחת) ומבשלים בין 10 דקות לרבע שעה, תלוי בגודל של הכרובית.

המטרה היא להגיד לכרובית שהגבעולים העבים שלה רכים, אבל היא לא סמרטוטית לגמרי, כי היא עוד הולכת לעבור אפייה בתנור. זה מזכיר לי, אגב, שבזמן שהכרובית מתבשלת תתחילו לחמם את התנור שלכם לטמפ' הכי גבוהה שהוא יכול להגיע אליה. נניח 250 או 300 מעלות. לוקח זמן עד שהוא מתחמם אז תתחילו עם זה מראש.

איך בודקים שהכרובית מוכנה? תוקעים סכין קטנה באחד הגבעולים העבים של הכרובית שמבצבצים בין העלים (הגבעולים העבים ממש). אם הסכין נכנסת פנימה בקלות (יענו, לא צריך להפעיל הרבה לחץ כדי לתקוע אותה), אפשר להוציא את הכרובית. אם לא, מבשלים עוד דקה-שתיים ובודקים שוב.

הדרך הכי קלה בעיני להוציא את הכרובית החוצה היא לתפוס לה את השורש עם מלקחיים ולשלוף החוצה.

אפשר גם להרים אותה מלמטה עם שתי כפות גדולות או כף מחוררת. אפשר גם לשפוך למסננת מעל הכיור אם אתם ממש מתעקשים, אבל כנראה שכחתם איפה אתם נמצאים כי  יש לי כמובן שימוש למי הבישול הללו. רומניזם זה כאן. אבל חכו לסוף עם זה.

לא נשאר הרבה עבודה.
מניחים את הכרובית הלוהטת על תבנית גדולה מצופה בנייר אפייה.
בשלב זה אני אוהבת להוסיף קצת פוזה ולקמט טוב טוב את נייר האפייה שלי לפני שאני פורשת אותו על התבנית.

סתם כי זה מגניב וזה מה שעושים באברקסס ובמזנון.

ועכשיו ככה:
נותנים ליטוף לכרובית עם קצת שמן זית.

אם הייתי צריכה לאמוד הייתי אומרת שבערך כף. מנסים לזלף את השמן בזרזיף דק ובאחידות על כל הכרובית כדי שלא יישארו חלקים עירומים. אייל שם את השמן על כף היד ועושה לכרובית מסאז', שזו גם אפשרות, אבל צריך לשטוף ידיים אחרי זה.

מלח פלפל בנדיבות, והיידה לתנור.

הכרובית כבר מבושלת, אז המטרה של הצריבה בתנור זה לתת לה קראסט כיפי ולהוציא ממנה קצת טעמים מקורמלים. ולכן לא צריך לפחד מטמפ' גבוהות כי צריך לצלות לה את הצורה עד שהיא כמעט נשרפת. למעשה, כשהיא מגיעה לדרגת המוכנות הנכונה העלים שלה אמורים להיות כמעט שרופים לגמרי, וזאת האינדיקציה שלכם להוציא אותה.

היא אמורה גם להיות שחומה וצרובה היטב לכל אורכה. אם היא לא מוכנה, תשאירו אותה עוד בתנור ואל תפחדו. זה עושה את כל ההבדל בטעם.

כשהכרובית מפוחמת בשוליים, מוציאים. ממתינים כמה דקות לפני שמפרקים באצבעות וזוללים. אפשר גם לאכול את הגבעול העבה! הוא רך ונהדר.
זה טעים ומעולה כמו שזה, אבל יש כמה דברים קטנים שילכו עם זה טוב.

עוד זילוף של שמן זית / ערימה קטנה של שמנת חמוצה לטבילה בצד (יאמי!).

נסו ותהנו, לא תצטערו.

אז מה עושים עם מי הבישול הטעימים?

הם באמת טעימים. אז עושים מהם מרק עדשים פשוט פשוט.

רק מוסיפים חצי כוס עדשים אדומות, מרתיחים שוב, עוברים לאש קטנה, ומבשלים בין 25 ל-30 דק', עד שהעדשים רכות מאוד וכמעט מתפרקות לתוך המים. טועמים. זה אמור להיות מלוח בול, אבל אם זה יותר מידי בשבילכם, דללו עם עוד כוס-כוס וחצי של מים והרתיחו שוב. מוסיפים חופן נאה של פטרוזיליה או כוסברה קצוצה, ומגישים במאגים גדולים עם פלחי לימון בצד.

פינת התכל'ס
מכסים ראש גדול של כרובית, ככה כמו שהוא, בסיר עם מים, מרתיחים, מוסיפים כפית מלח (חשוב!) ומבשלים כ-10 עד 15 דקות עד שהגבעולים הגדולים רכים. מסננים, מזלפים בערך כף שמן זית, זורים מלח ופלפל, ואופים בתנור שחומם מראש ל-250 עד 300 מעלות למשך כ-רבע שעה עד 20 דקות, או עד שהיא צרובה ושחומה כהוגן, והעלים שרופים.

אוף טופיק – אם כבר בענייני מאסטר שף
בחשדנות מה ניגשתי לספר החדש של מיכל אנסקי, אבל אין להכחיש שמדובר בשיחוק. העיצוב עותק נשימה (סטודיו מיכל ודקל), נוטף צבע ועסיסיות מכל עמוד ועמוד, גם בזכות הצילומים המבריקים של הצלם דן פרץ, וגם בזכות נייר נטול עץ שמפיל אותי מהרגלים בכל פעם שאני רואה אותו בספר בישול (וזו ההזדמנות לפנות להוצאות הספרים – רוצים יותר נטול עץ!). הספר מלא במתכונים נהדרים, חלקם פשוטים יותר, וחלקם פחות, אבל כולם נראים מצויין ויש פה ושם כמה רעיונות מגניבים ומקוריים שאני בהחלט הולכת לאמץ (רביולי דלעת עם עוגיות אמרטי?! מרק תרד ורוזמרין? גלידת יוגורט מנגו וליים? בהחלט על הכוונת שלי!). אחלה ספר.

הו, כל מזג האוויר הגשום והסגרירי הזה עושה לי חשק עז לברוח אל הפוך ולהתכרבל עם איזה חתול צמרירי וספר טוב. העננים האפורים שבשמים מכניסים אותי תמיד למצברוח של אוכל מנחם. ומה יותר מנחם מאשר סיר גדול וכבד של מרק מהביל. אין הרבה דברים שאני אוהבת יותר מלקפץ בחוץ בין השלוליות ואז לרוץ הביתה להכין מרק חם ומהביל מגרביים רטובות. לפעמים לא צריך יותר מידי כדי להנות ממשהו מפנק ומנחם של ממש. מצטערת לעשות לכם את זה. אני יודעת שאני צריכה לפרסם עכשיו מתכון של משהו חורפי, אבל אתמול הייתה לי תגלית מרעישה. ראיתי כתבה בוואינט על איך מייצרים קרמבו, וכרגיל, המוח התחיל לעבוד. זה התחיל ממחשבות על איך שבא לי לעשות אמבטייה במיכל הקצף של הקרמבו במפעל, ואז זה התגלגל לזה שחשבתי שאני בטח אסתבך בצרות עם תעלול כזה. מישהו כתב שם בתגובות שהקצף למעשה עשוי מקצף ביצה ומייצבים, ואז חשבתי על איזה סבבה זה קצף ביצים כחומר גלם במתכונים. מפה לשם, לונג סטורי שורט, קפצתי לסופר וחטפתי חבילה של קרמבו. חזרתי הביתה ועשיתי את הדבר המתבקש – לנצל את קצף החלבונים שבקרמבו, שמתוחזק בחומרים מייצבים עלומי-שם, לחבר אותו לשמנת מתוקה מוקצפת כדי לייצר חיקוי די מוצלח לסמיפרדו (גלידה איטלקית רווית הקצפות), שיש בו שברי שוקולד ושברי עוגיות בילט אין. אנד וואט דו יו נואו. זה טעים עד בלי די, זה נשאר רך בהקפאה, וזה לוקח 2 דקות הכנה. אל תשכחו איפה ראיתם את זה קודם, לפני שיתחילו לחלום על זה בלילה וכאלה.

את המעדן הזה לא תיארתי לעצמי שאפשר להכין בבית עד שציפי שלחה לי את המתכון של אמא שלה, ציונה לזר. המתכון צורף בקובץ וורד 97 והיה כתוב בלשון בעלבוסטית לקונית טיפוסית שעל מאפייניה הלשוניים הקריפטיים שוקדים טובי הבלשנים הארץ-ישראלים. שנים! שהם מנסים לתהות על קנקנן של עקרות הבית העבריות והג'יבריש שהן מחליפות זו עם זו בצורה כה מוקפדת אך מתעתעת ("אחד אוסם". "אחד אפיון". "ללוש עד שיש בצק"). שתבינו, במושב אביאל, מאיפה שציפי באה (וקרוב למאיפה שאני באה), אין חוכמות. כשיש למישהי מתכון טוב, הוא ישר עובר כמו וירוס בין כל השכנים והשכנות עד שהוא הופך לקלאסיקה מקומית. אז אני שמחה להפיץ את המתכון הזה כמו וירוס אל העולם הפתוח, כדי שגם לכם יהיה מרשם בעלבוסטי מנצח לכל החיים. בין אם אתם אוהבים פרג, או לא (יש עוד מילויים, אל תדאגו). המתכון פורסם לראשונה במדור שלי בידיעות אחרונות.

שימו לב, הכמות שכאן תפיק לכם שלל רב של בצק – כ-50-60 אוזני המן (!!). אם לא בא לכם על כל הכמות – הבצק הזה פשוט זהב – אפשר להקפיא אותו ולהשתמש בו גם כבצק מעולה לטארט שוקולד / דובדבנים / טאטן, או סתם לפזר עליו המון המון אבקת סוכר, לחתוך לריבועים, ולאפות כעוגיות חמאה פשוטות וממכרות אה לה בראטן. למי שלא אוהב פרג יש בסוף הצעות למליות חלופיות (גם תותים!!!)

קודם כל, עדכון חשוב! מחרתיים (8 למרץ) יוצאת חוברת "בצק אלים" חדשה לקראת פסח! עבדתי על החוברת נון-סטופ בחודשיים האחרונים והיא מאוד מאוד מגניבה. היא כוללת המון רעיונות לפסח, אבל המתכונים בה עדיין פשוטים ויום יומיים (ולא רק לפסח). אכתוב על החוברת פוסט מסודר ומפורט יותר, אבל בינתיים אתם יכולים להעיף מבט כאן.
- – - – - – - – - – - – - – - – - – - – - – - – - – - – - – - – - – - – - – - – - – - – -

ולענייננו. הכל התחיל בכלל בפוסט אחר שתכננתי לפרסם על עוף, אבל כיאה לי, שכחתי בחוץ כל הלילה גליל שלם של פאקין גבינת עיזים ב-24 שקל. הכל נדפק! בזמן שניסיתי לחשוב על שימושים חלופיים לעוף הפרוס שמחכה לי במקרר, אני וגל התבחבשנו במייל לגבי איזה מתכון תותים שהוא מפתח. ואז נפל האסימון. יש לי מלא תותים, ותותים אפשר לבשל כמו ריבה, ויש להם בעצם טעם חמוץ מתוק ונתקלתי בהמון מתכונים למוקפץ שאשכרה מכילים ריבה, ומפה לשם התחלתי לחפש באינטרנט אם כבר עשו את זה, וראיתי שכן, וזה די מוצלח, אז אלתרתי על בסיס זה ועל בסיס המצאי במקרר ובמזווה, ויצא טעים לאללה!!!! הטעם של התותים קצת הולך לאיבוד בהקפצה, לצערי (או לשמחתכם?), אבל מתקבל רוטב חמוץ-מתוק-חריף, ג'ינג'רי בטירוף, שקשה להפסיק לאכול ממנו עוד ועוד. אל תפחדו לבשל עוף עם תות. זה מעולה, זה חמוץ מתוק ומרענן, וזה יעיף לכם את הגרביים מהרגליים! המממ. זה לא נשמע טוב בעברית.

אם הקליינטורה שלכם בבית תתחלחל מהמחשבה של תותים בתוך אוכל מלוח, פשוט אל תזכירו את התותים. תקראו לזה עוף חמוץ מתוק וזהו. אני מדגישה שוב: הטעם של התות כמעט ולא מורגש בתוצאה הסופית – הוא נמס למעין רוטב סמיך, אדום, וחמוץ-מתוק. מה שהופך אותו לכל כך מוצלח זה הג'ינג'ר והשום. השילוב של כולם ביחד פגז קומפוט (אבל לא קומפוט תות!! קומפוט של עוף חמוץ מתוק וכאלה). הכמות: 5 מנות נדיבות.

כמו שאתם יודעים, פעם בשנה, בערך, אני מוציאה חוברת מתכונים בהוצאה עצמית. את המתכונים אני אוספת לאורך תקופה ארוכה, והם עוברים תהליך דקדקני של שיפוץ וקיצוץ עד שהם מושלמים מבחינתי. המקום היחיד שבו תוכלו למצוא אותם הוא החוברת, והמקום היחיד שבו תוכלו לקנות את החוברת היא ישירות מאתר ההזמנות של בצק אלים! למען הסר ספק, המתכונים לא פורסמו ולא יפורסמו בבלוג, והחוברת נמכרת אך ורק ישירות בבלוג, ולא דרך חנויות ספרים.

בחוברת זו, כמו בקודמות, אני עשיתי את הכל! החל מכתיבת המתכונים, הכנתם, צילומם, וסיגנונם, ועד לעיצוב, הפקת הדפוס, וכד'. זה מופרע, אני יודעת, אבל ככה זה יוצא הכי טוב – והתגובות שאני מקבלת מכם על החוברות הן הוכחה לכך. הפעם השתגעתי במיוחד והכנתי בעצמי את כל כלי הקרמיקה. כולל המעמד של עוגת התפוזים. כן, הוא הורס, אני יודעת. לא, הוא לא למכירה.

אם אתם פה זה אמור להיות לכם ברור, אבל אגיד זאת בכל זאת כי בימינו זה לא מובן מאליו: החוברת היא הפקה 100% נטו "בצק אלימית" ואין בה חסויות / פרסומות / שת"פים מסחריים ושאר מסרים תת הכרתיים. הבלוג הזה, כידוע, נכתב באהבה ובהשקעה רבה עבורכם – בחיני חינם. החוברות שאני מוציאה מאפשרות לי להשקיע יותר זמן ויותר משאבים בפוסטים הארוכים והמפורטים שאתם כל כך אוהבים, ופחות זמן בלאסוף בקבוקים למיחזור בשביל מנת הסם הבאה. (לא שיש משהו רע במיחזור, כן?. סמים, לעומת זאת, זה פויה ובצק אלים לא מעודד צריכת סמים. חוץ מסוכר לבן…)

שימו לב, אגב, שהמתכונים לא מוגבלים רק לחוברת עצמה – לכל מתכון בחוברת יש עמוד סודי מקביל בבלוג (אליו תוכלו להגיע אך ורק מהכתובת שתמצאו מעל כל מתכון) בו תוכלו להציץ אל "מאחורי הקלעים" של הפקת החוברת: לקרוא טיפים וקיצורי דרך למתכונים, לראות את תמונות השלבים (כמו שיש בבלוג), ואפילו להגניב מבט על תמונות גנוזות. והכי חשוב – אפשר גם להגיב, לשאול שאלות, לספר איך יצא, ולקרוא מה סיפרו האחרים.

החוברת מכילה שלל רעיונות מעולים לחג הפסח הקרב ובא (ותכל'ס – היא בדיוק סוגרת את הפינה הזו – מתנה מעולה לחג), אך תמצאו בה גם מתכונים יומיומיים מהירים ומפתיעים שישמחו לאימוץ יום-יומי אצלכם, גם מחוץ לפסח. כמו למשל:

קארי ירקות מדהים עם מרכיב סודי (ליצ'י!), טבעוני לחלוטין וגאה בזה! יש גם גרסת עוף לאלה שחייבים.

ניוקי מעולה עם פטנט שמקצר את זמן ההכנה (והניג'וסים) לחצי! כולל ווריאציית תרד מפתה…

רולדת הבשר מהמתכון הסודי של אמא שלי, כולל טריק רומני במיוחד לקיצוץ בעלויות (לא, זה לא כולל שקית ניילון. טוב, אוליי כן…)

ווריאציה צמחונית לוהטת של לזניה שמשלבת גם את עקרונות השניצל בתוכה. להיט מובטח בכל סעודה.

עוגת קרמל פקאן דביקה והפוכה. הכינו סטוקים של חסה ליום שאחרי.

קרם שוקולד "אפוי" צרפתי עם פטנט להכנה בבלנדר תוך דקות ספורות.

ועוד ועוד ועוד! לפרטים נוספים על החוברת, ולהזמנה לחצו כאן.

שאלות בוערות

האם ניתן עדיין להזמין את החוברות הקודמות?
כן! נותרו עוד גיליונות מחוברת מס' 2 ומס' 1 במלאי, ועדיין ניתן להזמין גם אותן. פרטים נוספים על חוברת 1 כאן, ופרטים נוספים על חוברת 2 כאן.

האם החוברת החדשה כשרה לפסח או כשרה בכלל?
הפעם, בניגוד לחוברת פסח הקודמת, לא כל המתכונים כשרים לפסח (למען הדיוק – 14 מתכונים מתוך ה-19 כשרים לפסח, או מכילים הוראות קלות להכשרת המתכון. את שאר המתכונים תשמרו לאחרי פסח). אם אתם חייבים חוברת שהיא 100% כשרה ומוכוונת בעיקר לפסח – חוברת מס' 2 היא החוברת בשבילכם. החוברת החדשה מכילה מתכונים קצת יותר יום-יומיים. אך לשם הנוחות, הוספתי לתוכן העניינים סימונים ברורים לאילו מנות כשרות ואילו לא. אבל אל תתבלבלו – יש כאן המון רעיונות כשרים ומצויינים שיגנבו לכם את ההצגה גם על שולחן הסדר!

עד מתי מומלץ להזמין את החוברת אם רוצים לקבל אותה לפני ליל הסדר?
כדי שאספיק לשלוח את החוברת לפני הסופ"ש, מומלץ להזמין לפני יום שישי ה-15 למרץ (שזה מחר). אפשר גם למתוח את הגבול ולהזמין עד יום ראשון בצהריים (ה-17 במרץ), אבל מעבר לכך, קחו בחשבון שמערכת הדואר עמוסה לקראת החג ולא בטוח שהחוברת תספיק להגיע לפני כניסתו. זה כמובן לא כזה קריטי למי שלא בונה עליה כמתנה בליל הסדר, אבל חשוב שתדעו, בכל אופן.

גם אני רוצה עוגיות!! נשארו עוגיות??
לצערי הרב נגמרו עוגיות ה-oatmeal cream pies שחולקו ל-50 המזמינים הראשונים, וכמה מזמינים משקיענים נוספים שהשאירו לי הערות נחמדות במשלוח. אבל! אני קוראת את כל ההערות, אז אם בא לכם הקדשה לעצמכם או לחבר, רשמו זאת בהערות ואשתדל מאוד להיענות.

הזדרזו להזמין, כדי שהחוברת תגיע לפני פסח! לפרטים נוספים ולהזמנה לחצו כאן.

למי שלא ראה עדיין, הוצאתי חוברת מתכונים חדשה לקראת פסח! אם פספסתם, קראו את הפוסט הקודם למבט בלעדי אל תוך החוברת, ופרטים נוספים.

- – - – - – - – - – - – - – - - - – - – - – - – - – - – - – - — – - – - – - – - – - – - – - -

מידי פעם אני לא מצליחה להתאפק ומבליח לו כאן מתכון מסובך ולא "בצק אלימי" בעליל. והמתכון המבריק הזה (של הקונדיטורית סטלה פארקס) הוא אחד מהם. כשהכנתי את העוגיות האלה לראשונה, לפני כמה חודשים, הן כל כך העיפו לי את הצורה, שלא ידעתי מה לעשות עם עצמי, אפילו שמעולם לא טעמתי את המקור התעשייתי שהן מתיימרות לחקות (little debbie's oatmeal cream pies). הצבע השחום, הפריכות המטריפה מבחוץ והרכות הקרמלית מבפנים, היו פשוט too good to be true. הכנתי אותן מאז בכל הזדמנות אפשרית ודחפתי לכל מי שרק עבר בסביבה, הכל כדי שהקטסטרופה הזו לא תשב לי בבית. שלחתי אותם גם ל-50 המזמינים הראשונים של החוברת – מה שהתברר כטעות בדיעבד, כי הדרישות העיקשות למתכון בסופו של דבר שברו אותי. אז הנה הן, לפניכם, לדרישת הקהל – העוגיות הכי מעולות שתכינו השנה.

שימו לב, רשימת המרכיבים אמנם מפלצתית, אבל ההכנה של העוגיות עצמן מאוד פשוטה. קחו בחשבון שלמרות קלות ההכנה עדיין צריך כמה חומרים מיוחדים, ומלית המרשמלו היא למתקדמים בלבד. העוגיות מעולות לניצול שאריות הקמח ושיבולת השועל מהר מהר לפני שייכנס פסח. הכמות: 35-40 עוגיות סנדוויץ'.

פינת התכל'ס
לעוגיות: מערבבים בקערה גדולה 50 גר' חמאה מומסת יחד עם שליש כוס שמן, 1 כוס סוכר לבן, 2 כפות גדושות מולסה, רבע כוס סירופ תירס, 1 ביצה, 4 כפות חלב, חצי כפית מלח, 1.5 כפיות סודה לשתייה, חצי כפית אבקת אפייה, רבע כפית מכל אחד: אבקת ג'ינג'ר, אגוז מוסקט, קינמון. 1 כוס שיבולת שועל דקה, ו-1 כף גדושה קקאו. מערבבים טוב טוב עד שנוצרת בלילה סמיכה וכהה. קוצצים בצד 6-7 פרוסות תפוח מיובש (כ-55 גר') לפיסות גסות עם מספריים. מפזרים על הפיסות כף גדושה של קמח וקוצצים עם סכין גדולה לפתיתים קטנים. מוסיפים לקערה יחד עם 1 ו-2/3 כוסות קמח ומערבבים רק עד שנוצר בצק אחיד. מניחים כדורי בצק בקוטר 2 ס"מ על תבנית עם נייר אפייה באופן מרווח ואופים על 180 מעלות ל-8 עד 11 דקות, או עד שהעוגיות יציבות. הן רכות כשהן יוצאות אבל מתייצבות עם הקירור.

למלית המרשמלו: מערבבים 4 כפות מים עם 1.5 כפיות ג'לטין בקערה המיקסר. מרתיחים על אש גבוהה בסיר 4 כפות מים יחד עם 2 כפות סירופ תירס, 1 כפית מולסה, 2/3 כוס סוכר וחצי כפית מלח. מבשלים עד שהסירופ מגיע לשלב ה"כדור הרך". מתחילים לבצע את מבחן הכוס אחרי 2 דקות, ועוברים לאש קטנה בזמן שבודקים. כשמוכן, מזרזפים את הסירופ החם אל תערובת הג'לטין תוך כדי הקצפה במהירות איטית-בינונית. אחרי שכל הסירופ בפנים עוברים למהירות בינונית-גבוהה ומקציפים כ-7 דקות עד שנוצר מרשמלו אוורירי לבנבן. מוסיפים חצי כפית תמצית וניל. אם רוצים מלית נוזלית יותר שאפשר למלא עם כפית, מוסיפים 25 גר' חמאה. מזלפים כפית גדושה של מלית ומסנדווצ'ים עוגיות שוות בגודלן. המרשמלו מתקשה תוך כחצי שעה או 4 שעות אם הוספתם חמאה. העוגיות נשמרות היטב בטמפ' החדר כשבוע, אך יש להן נטייה להידבק אחת לשנייה.

תחליפים ושינויים אפשריים: אפשר להחליף, אם חייבים, את התפוח המיובש בכחצי כוס צימוקים קטנים. את המולסה אפשר להחליף בסילאן או להשתמש בסוכר חום כהה במקום הסוכר הלבן. על סירופ התירס אי אפשר לוותר לצערי. אפשר להשמיט את כל התבלינים או חלק מהם, אבל מומלץ לשים את כולם – הטעם שלהם מאוד עדין. לא בדקתי, אבל סביר להניח שאפשר להחליף את החמאה ברבע כוס שמן, ואת החלב בחלב קוקוס או סויה – לגרסת פרווה. עדכון – אם אין לכם כוח להכין את מלית המרשמלו, השתמשו בממרח marshmallow fluff מוכן, קנוי (להשיג בטיב טעם ובמעדניות מאובזרות) – תודה למגיבים על הרעיון!

מצטערת שאני עושה לכם את זה ותוקעת אתכם עם שני קינוחים ברצף, אבל עשיתי את הטעות של להתייעץ אתכם על מה אתם רוצים לפסח ולא זכרתי עם מי יש לי עסק (חולי סוכר כרוניים שיצביעו לקינוחים באש ובמים!!), אבל הבטחתי ולכן אקיים, והמנה העיקרית תחכה לאחרי הסדר. אני בטוחה שתסתדרו עם הגפילטע של סבתא זוריקה.

העוגה שלפניכם היא זו שריפאה אותי מהפחד הכרוני שלי מג'לטין, והגיע הזמן שגם אתם תירפאו כמוני. כמו רוב הקינוחים לפסח, היא מכילה ביצים, ובפסח קשה מאוד לברוח מהן. אבל היא יפה להפליא, טעימה עוד יותר להפליא, לא מכילה גרם של חמץ, ואפילו פרווה (יש גם גרסה לא פרווה). מדובר בעוגת מוס הלימון האגדית מספר הבישול העוד יותר אגדי של אורנה ואלה, עם כמה שפצורים שלי, כולל פרחי הריבה שהעתקתי מכאן. מלית המוס האוורירית והחמצמצה נפרסת בקלות, למרות שהיא רכה וקלילה כמו עננים (סיומת מושלמת לארוחה כבדה). הבסיס הפריך (בגרסה כשל"פית לגמרי) נותן קונטרה של קריספיות, ומלמעלה, שמלה לבנה של קצפת קוקוס (כן! חכו ותראו) עשירה עם וניל. השילוב של הכל ביחד הוא קינוח מפואר, שגם אפשר לשמור בפריזר זמן רב ולהגיש ישירות משם.הכמות: תבנית 24 ס"מ או 26 ס"מ, כ-10 מנות.

בתור רומניה, אני גאה להכריז שהקומפורט פוד האולטימטיבי שלי זה פשוט צלוחית של ממליגה. כן, דייסת קמח התירס הצהובה והרוטטת הזו, למי שלא מכיר את התענוג (הידוע גם בתור פולנטה). אצלנו במשפחה מושחים אותו בחמאה, מגררים עליו הר של גבינה מלוחה, ומעל הכל מורחים שמנת חמוצה. אבל חוץ מקומפורט זה לא מביא הרבה, בעיקר פחמימות ושומן רווי. אז כשנתקלתי במתכון הנהדר הזה מגליון דצמבר 2012 של EVERYDAY FOOD, עזבתי את הכל וליטרלי רצתי להכין אותו. במקור השתמשו בחזיר טחון שאותו החלפתי כמובן בעוף טחון, ואת המנגולד שלהם החלפתי בתרד, שאני הרבה יותר אוהבת. ובסוף קיבלתי ארוחה נהדרת ומשביעה, בחמישה מרכיבים בלבד (ולא, שמן ומים לא נחשבים מרכיבים!). המתכון כמובן לא באמת רומני, זו סתם תווית שאני הדבקתי לו, כי הוא מזכיר בצורה שלו את פאי הרועים – תבשיל הבשר הבריטי שמכוסה בפירה מלמעלה. הכמות: 5 מנות נדיבות.

קשה לי לחשוב על ישראלי שאין לו ניסיון עם מנגל, אבל בפועל, עבור רוב האנשים מנגל = לפשוט על הסופר ברגע האחרון, לקנות כמה חבילות של קציצי בשר נחותים באריזות מרשרשות, קופסה גדולה של חומוס, וכמה פיתות, ולהסתער על אי התנועה הקרוב. ובכן! לא עוד! הפעם החלטתי לחבור לידידי הבשלן ניר נ' (עו"ד נ' בשבילכם), שכשרונו מתבזבז בלייצג תאגידים מרושעים בבתי משפט ברוב שעות היממה, במקום להתעסק בלהכין אוכל, שזהו כשרונו המרכזי!!1, עו"ד נ', בעל ניסיון רב שנים בהאכלת ההמון הרעב באירועי מנגל, הרכיב לנו תפריט מעולה למנגל ישראלי אסלי עסיסי ל-12 ישראלים רעבים. זה אולי נשמע לכם כמו הרבה, אבל בפועל, בינינו, כל מנגל שמתחיל עם 8 איש, נגמר בסוף עם 12, לא?

תפריט המנגל כולל 9 מיני מתכונים, כל אחד פשוט מאוד להכנה (חלקם כמעט מגוחכים).
בפוסט עצמו אנחנו מפרטים כל מתכון בנפרד, אבל בסופו צירפנו PDF להדפסה שכולל את רשימת הקניות המלאה (בהמשך היום נעדכן אותו עם רשימת המצרכים שצריך להביא למנגל [כדי שלא תשכחו את הנפנף או את המלח בבי]), הצעה ללו"ז הכנות נוח ורגוע שמשתרע על ימיים מראש, ופינות תכל'ס לכל המתכונים).

אז מה בתפריט?
סלט פטוש עם קרוטוני זעתר (טוויסט שהופך את הסלט המוכר והמשעמם לתענוג ממכר בצורה בלתי נשלטת)
סלט טאבולה

חצילים בגריל עם טחינה (כי איך אפשר בלי? ניר אומר שאם מדליקים פחמים, זורקים עליהם חצילים. ואין תחליף לפחמים בשביל חצילים. זה הסוד שכולם יודעים. ובשבילי, בתור אחת שמתעבת חצילים, תמיד טוב שיש עוד מנה שתופסת מקום בבטן של כולם ולא שלי… חה חה!)
סלסת ירקות קלויים – נקלה שפע של עגבניות, בצל, פלפל, ופלפל אחד חריף (שאני אזרוק חצי ממנו לפח לפני שניר ישים לב) על האש, נקבל טעם של גריל, ובזמן שהבשר על האש נחתוך, נערבב, ונקבל רוטב פלא. כמה חריף? כמה שיש (פחות, פחות…)
כנפיים דביקות בשום דבש וסויה (אין שום דבר חדש, אבל השוס הוא בשיטת ההכנה. מצד אחד מעושנות וחמות, מצד שני עסיסיות ועשויות כהלכה מבלי לתפוס את כל המנגל לחצי שעה, כי עושים מראש חצי מהעבודה בבית)
קבבים א לה ניר (+אראייס, והנה הסבר מה זה: מכירים קבב בפיתה? מכירים טוסט גבינה? עכשיו תעשו יחד. אבל בלי גבינה. רק טוסט פריך ספוג במיצים ושומנים של פיסת קבב דקיקה, שאחרי שלושה ביסים ממנה לא תסתפקו בשום דבר אחר)
חזה עוף במרינדה מנצחת נגד ייבוש על הגריל
פרגיות בתבלין סודי
סלט ירקות בגריל עם צ'וריסו (מנצל את הרגעים המתים כשהגחלים של המנגל עדיין לא מספיק חמות בשביל הבשר, אבל מספק את ההמון הרעב בזמן שהבשר מתבשל על האש, ובשקט בשקט יגנוב את כל ההצגה)

תיכננו את המתכונים ככה שאפשר להכין את רוב הדברים מראש ולשמור במקרר או במקפיא, ואת חלק מהעבודה עושים ביום עצמו. בנינו את סדר העבודה כך שבזמן שהגריל מתחמם והוא לא מספיק חם בשביל הבשר, אפשר עדיין להכין עליו כל מיני פינוקים טעימים שיעסיקו את החבר'ה בזמן שהבשר על האש. אתם יכולים לאמץ את התפריט המלא ולעקוב אחרי ההוראות והתזמון שהכנו (שמפורטים ב-PDF המתוקצר לשימושכם בסוף הפוסט), או שאתם יכולים להכין רק חלק מהמנות. מה שבא לכם. המתכונים שלנו סלחנים כלפי אנשים שהם לא אשפים בתיפעול מנגל וגחלים בשטח אש תחת לחץ. גם אם תצלו את חזה העוף קצת יותר מידי הוא עדיין יצא עסיסי, וגם אם הירקות הקלויים קצת יתפרקו לכם על המנגל, הסלט עדיין יצא לכם מעולה. המתכונים הם רק הצעה כללית. אם בא לכם להוסיף או להשמיט משהו שאתם לא אוהבים, תרגישו חופשי.

טיפים לתיקתוק המנגל

- ניר ממליץ להביא צנצנת קטנה עם כחצי כוס שמן זית או שמן רגיל, יחד עם מברשת קטנה שתהיה צמודה אליה. רוב המתכונים שלנו דורשים הברשה של שמן זית וזו הדרך הכי נוחה לעבוד איתו.
- ניר טוען ששפשוף המנגל עם חצי בצל טבול בשמן זה קונספציה! "לאנשים יש תאוריות…" הוא מפטיר. "מנגל מתחילים עם רשת נקייה!". ניגוב בין נגלה לנגלה עם בצל ושמן דווקא תקין מבחינתו, כי זה עוזר להעיף את החלקים השרופים שנדבקים. לא חובה להוריד את כל השרוף. אם זה לא יורד עם הבצל, זה לא יידבק לנגלה הבאה.
- המפתח לכך שהברביקיו יזרום ביעילות הוא סינג'ור, סינג'ור, סינג'ור! כי תמיד באים החכמולוגים ושואלים בצקצוק: "הווו, איך אפשר לעזורררר?". אז בלי להתבייש, האצילו סמכויות! צריך סנג'ר אחד (בדרך כלל אתם) שיתפעל את הגריל, סנג'ר אחר שיכין את החציל, עוד אחת שיקצוץ את הירקות הקלויים, ואחד שיערבב את הסנגריה ויקרר את הבירות.
- איך מקררים בירות במהירות הבזק בשטח? דואגים להביא למנגל דלי גדול (ונקי, כן?) ומסנג'רים, כאמור,  את אחד החבר'ה להביא איתו קרח טרי וקפוא, ושקית של 1 ק"ג מלח גס (תכף תבינו למה).

מרוקנים את רוב הקרח לדלי (משאירים קצת בצד לשימושים אחרים – כמו לסנגריה, לדוגמה), ושופכים עליו את כל המלח. המלח יגרום לקרח להפוך להיות יותר קר ממה שהוא (כן, זה אפשרי מסיבה כלשהי), ואם תתקעו בפנים את הבירות, הן תתקררנה לטמפ' מושלמת לשתייה תוך דקה או שתיים! רק וודאו שאתם מביאים מגבון לח לניגוב הפקק של הבירה, למקרה שנתקעו שם קצת גבישי קרח.

ועכשיו, למתכונים!
שימו לב,  זמני הצלייה שציינו תלויים מאוד בחום המנגל, וישתנו מסוג לסוג (גז / גחלים, איכותי / קנוי מצ'וקמק חד-פעמי שכזה). שימו לב לתמונות, וכך תדעו מתי להוריד מהאש. כל המנות מתוכננות כך שיספיקו, כחלק מארוחה שלמה, ללפחות 12 אנשים רעבים.

בסוף כל מתכון הוספנו מקרא:
ח: הסבר על שדרוג החריפות.
מ: הוראות הכנה מראש.
א: אקסטרה קרדיט למשקיענים, שדרוגים או שינויים אפשריים.

סלט פטוש עם קרוטוני זעתר

הסלט הזה מזכיר מאוד את סלט הלחם האיטלקי המפורסם (פנצנלה).

חותכים פיתה אחת לקוביות בגודל של 1.5 ס"מ. מערבבים עם 2 כפות שמן זית, מלח ופלפל.

אופים בתנור שחומם מראש ל-180 מעלות למשך כ-8 דק'. מערבבים פעם אחת במהלך האפייה כדי שהקוביות ישחימו מכל הצדדים. מוציאים כשהקרוטונים שחומים (אם הם יהיו בלונדינים מידי, הם יתרככו מאוד מהר בסלט). מפדרים את הקרוטונים בכף אחת של זעתר (לא חובה אבל ממש מוסיף).קוצצים 5 עגבניות ו-5 מלפפונים לקוביות גסות. קוצצים בצל סגול קטן לקוביות בינוניות. מתבלים ב-2 כפות שמן זית, מיץ מחצי לימון, ומלח ופלפל. מפזרים מלמעלה כחצי כפית סומק (תבלין סגול חמצמץ שמשתלב עם הסלט הזה נהדר. לא חובה!). מוסיפים גם חופן נדיב של פטרוזיליה ונענע קצוצות דק (גונבים מהשקיות שקניתם בשביל הטאבולה). את הקרוטונים מערבבים פנימה ברגע האחרון בלבד.
————-
ח: אפשר להוסיף חצי פלפל ירוק חריף (ללא הגרעינים) קצוץ דק.

מ: אפשר לקצוץ את הירקות ולהכין את הקרוטונים עד יום מראש ולשמור בנפרד. את התיבול והקרוטונים עושים על המקום, רגע לפני שאוכלים.

טאבולה
ראו את המתכון בפירוט כפי שפורסם בבצק אלים.

את הבורגול אפשר להכין כמה ימים מראש, אבל את קיצוץ עשבי התיבול והרכבת הסלט עושים לכל היותר 4 שעות לפני ההגשה!

אחרת הסלט פשוט לא טעים יותר.

חצילים בגריל עם טחינה

מומלץ לקנות חצילים כמה שיותר דקים וארוכים למטרה זו. ושיהיו כמה שיותר קלים ביחס למראה שלהם – זה אומר שיש בהם פחות גרעינים והם פחות מרירים. למנה מרכזית נדיבה כחלק מבופה גדול ל-12 איש, נסתפק ב-2 חצילים גדולים. אפשר גם יותר, אם אתם ממש אוהבים חציל. מכינים את הטחינה בבית:

מערבבים בצנצנת בבית שליש כוס טחינה יחד עם מיץ מחצי לימון, מלח לפי הטעם, וטורפים עם מזלג עד שהטחינה מסמיכה לכדי משחה. מוסיפים כף אחר כף של מים וטורפים שוב עד שהטחינה מקבלת מרקם של יוגורט. מוסיפים עוד מלח או מיץ לימון לפי הטעם. סוגרים את המכסה של הצנצנת כך שאפשר יהיה לשנע בקלות למנגל. מורחים את החצילים בטיפונת שמן זית, מעיפים להם את הבלורית מלמעלה (כדי שלא תישרף):

וזורקים על הגריל. כשהם מקבלים סימני חריכה קלים, הופכים אותם קלות. סה"כ זמן הצלייה של החציל כרבע שעה, תלוי בחום המנגל שלכם.

כשהחציל רך וכמעט מפוחם מבחוץ (אל דאגה, לא אוכלים את השרוף), מעבירים אותו לצלחת גדולה ונותנים לו לנוח שם כמה דקות.

חוצים את החציל לאורך עם סכין.

פותחים אותו כמו פרפר החוצה.

מטפטפים על בשר החציל הרך מעט טחינה, ואם אתם מרגישים יצירתיים, אפשר גם לחצות עגבנייה אחת א-לה אייל שני ופשוט לסחוט אותה מעליו כמו לימון.

וככה החציל יתבוסס בזרעי העגבניה המשתרגים ומנצנצים בשמש החג הבוהקת, תוך שהם תוהים על מר גורלם. קצת פטרוזיליה קצוצה, מלח, פלפל, ויש פינוק נהדר – רק תוקעים בזה כף הגשה ונותנים לחבר'ה לריב על הפירה החצילי המתובל שישדרג כל פיתה וכל שיפוד.
———————
ח: אפשר להוסיף לטחינה חצי פלפל ירוק חריף (ללא הגרעינים) קצוץ דק.
א: ניר מסביר שבמקום הטחינה אפשר למשוך את החציל המוכן בתערובת הבאה: שתי כפות שמן זית, כף מיץ לימון, שן שום כתושה, כפית פפריקה, מלח ופלפל. יש שאומרים שאוהבי חצילים אמיתיים יעדיפו את הגרסה הזו, שבה טעם החציל בולט יותר.

סלט ירקות בגריל עם צ'וריסו

ללא ספק המתכון המנצח של הפוסט הזה. כשניסינו אותו לראשונה פשוט לא יכולנו להפסיק לאכול ממנו! מומלץ לנצל את הזמן המת של הגריל, לפני שהוא חם לגמרי, כדי לקלות פיסות קטנות של ירקות (שיהיו מוכנות בטיל, כי הן קטנות), כמה חתיכות צ'וריסו (נקניקייה חריפה ושומנית למדי. צריך רק קצת ממנה כדי לקחת את הסלט הזה לשמיים) ויצא לכם נשנוש מנצח שיעסיק את החבר'ה עד שתצא המנה העיקרית. הסלט טעים גם בלי הצ'וריסו. מבשלים פתיתים: מביאים לרתיחה הרבה מים בסיר בינוני עם חצי כפית מלח, ומבשלים כוס וחצי של פתיתים (לא משנה איזו צורה, אם כי ניר היה מעדיף שתכינו כאלה בצורת אורז) במים הרותחים כמו שמבשלים פסטה, בערך 5 דקות, או עד שהפתיתים מוכנים אך לא רכים מידי.

מסננים, שוטפים במי ברז, מסננים שוב היטב, מעבירים לקופסת פלסטיק גדולה (שאח"כ יהיה בה מקום לשאר הסלט) ומערבבים את הפתיתים עם כף וחצי שמן, כף וחצי חומץ בלסמי (או מיץ לימון, אם אין או לא אוהבים).

חותכים 3 פלפלים לפיסות גסות (מכל פלפל יצאו 4 חתיכות, בלי גרעינים וקרומים, כמובן. אנחנו השתמשנו בפלפלים בשלושה צבעים, שיהיה יפה). חותכים זוקיני אחד (קישוא עם קליפה ירוקה כהה) וחציל אחד בינוני לפרוסות בעובי קצת פחות מסנטימטר. אם אתם מיומנים ויש לכם סכין חדה, תחתכו אותם לאורך ל-4 פרוסות. אם לא, תסתפקו בלחתוך לרוחב לפרוסות קטנות (אפשר לחתוך באלכסון כדי לקבל פרוסות מאורכות). פורסים גם בצל בינוני לפרוסות באותו העובי (הקליפה מתקלפת בקלות מהפרוסות עצמן אז אין צורך לקלף מראש). אם אתם מפחדים שהבצל יתפרק לכם על הגריל, שפדו כל פרוסה לרוחב עם קיסם שישמור על טבעות הבצל צפופות ומהודקות בפרוסה אחת. צריך גם עגבניה אחת, אבל לא חותכים אותה. מברישים את פרוסות הירקות בשמן משני הצדדים וזורים מלח ופלפל.

זורקים את הירקות על הגריל בזמן שהגחלים מתחממות, וגם 2-3 נקניקיות צ'וריסו (אם הן קפואות, להפשיר כמובן לילה לפני, במקרר).

קולים כ-2-3 דקות מכל צד עד שהירקות מקבלים סימני חריכה יפים ומעט מתרככים.

הם לא צריכים להיות ממש סמרטוטיים, רק לקבל קצת טעם של מנגל.

את העגבניה קולים עד שהיא מתחילה להתרכך אבל לא קוואטצ' לגמרי.

את הנקניקייה הופכים כשהיא מתחילה להשחים מכל צד.

בזמן שהירקות על האש קוצצים חופן פטרוזיליה ונענע (ללא הגבעולים), ומפרידים את העלים מ-4-5 גבעולי בזיליקום. קוצצים גס ומוסיפים פנימה.

כשהירקות קלויים כמו שצריך מורידים מהאש וקוצצים לקוביות בגודל כ-1 ס"מ.

את העגבניה סתם קוצצים גס.

אין טעם לנסות לעשות ממנה קוביות כי היא קוואטץ'.

מערבבים את כל הירקות עם הפתיתים.

מורידים את הנקניקיות מהאש כשהן מוכנות, וקוצצים לחתיכות כמה שיותר קטנות.

מערבבים אל תוך הסלט, מתבלים במיץ לימון (מתחילים עם מיץ מחצי לימון), מלח, ופלפל, טועמים ומוודאים שהטעמים מספיק חזקים (מוסיפים עוד מיץ לימון או מלח אם צריך).

——————-
ח: הצ'וריסו אמור להיות די חריף, אבל אפשר להוסיף לסלט גם חצי פלפל ירוק חריף (ללא הגרעינים) קצוץ דק, ואפשר גם שן שום קצוצה דק.
מ: את הפתיתים מבשלים בבית עד 4 ימים בראש ושומרים במקרר. את הירקות אפשר לחתוך בבית מראש עד 24 שעות ולשמור בקופסה נפרדת. את הצ'וריסו יש להפשיר במקרר לילה מראש לפחות.

סלסה חריפה

בגלל ששאר תפריט המנגל שלנו קצת "לפלף" מבחינת דרגות החריפות (כבר שומעת את אמא שלי מצקצקת), זוהי המנה שבאה על תקן ה"חריף". היא קצת דומה לסלט הפתיתים מבחינת טכניקת ההכנה, אבל בסופו של דבר נוצר רוטב עגבניות-פלפלים-בצל חריף וצ'אנקי, עם טעם חזק של אש וגחלים, שמשדרג כל מנת בשר או פיתה. אם חס וחלילה יהיו שאריות, אפשר להשמיש אותן כבסיס נהדר לשקשוקה או אפילו רוטב לפסטה או קציצות.

זורקים על הגריל 5 עגבניות גדולות, 2 פלפלים אדומים, 1 פלפל חריף גדול (לא חייבים להשתמש בכולו בסוף, אבל אם הוא יהיה קטן מידי לא יישאר ממנו כלום חוץ מפחם בסוף), ו-2 בצלים בינוניים (עם הקליפה). קולים על הגריל (אמור להיות מספיק מקום על מנגל ממוצע להכין את החצילים, הירקות לסלסה, ואת הירקות לסלט הצ'וריסו בבת אחת).

קולים את הירקות כ-10 דק' – רבע שעה, והופכים מידי פעם, כשכל צד הופך לחרוך מעט.

את הפלפלים מסירים מהאש כשהם מתרככים מעט ויש להם סימני חריכה בולטים. את הבצל מורידים כשהוא קצת רך, אבל לא קוואטצ'.

את העגבניות מורידים כשהן ממש רכות ועסיסיות ואפשר למעוך אותן בקלות עם המלקחיים. זה בסדר אם חלק מהקליפה שלהן נדבקת לגריל כשמנסים להוריד, זה רק אומר שהן עסיסיות! הפלפל קצת יקרוס לתוך עצמו תוך כדי ההתקררות, וזה בסדר.

עושים בו חור קטן ומנקזים החוצה את כל המיץ. מומלץ לחכות כמה דקות עם הירקות אחרת הם ישרפו לכם את הידיים.

נפטרים מהקליפה של הפלפל הרגיל והפלפל החריף (לא חייבים להוריד את הכל, אם נשאר קצת שרוף, לא נורא).

מושכים את הגבעול של הפלפל האדום עד שיוצאים יחד איתו כל הגרעינים, ומשליכים. אם הפלפל החריף הצטמק ולא נשאר כלום אם מורידים את הקליפה, אפשר לשים קצת מהגרעינים שלו ולהסתפק בזה. עדיף לשים קצת, לטעום, ולהוסיף אם צריך. שלא תקבלו סלסה חריפה מידי.

אם מורידים לבצל את הראש ואת הטוסיק, הקליפה תרד בעצמה.

את העגבנייה קוצצים גס איך שיוצא, היא מאוד רכה ועסיסית ותתפרק לגמרי.

אבל לא נורא, נסלח לה.

קוצצים את כל הירקות ומעבירים לקערה. מערבבים טוב טוב ומתבלים במלח, פלפל ומעט מיץ לימון. לפי הטעם.

מגישים כמטבל, רצוי ליד בשר טוב.

———————-
ח: אם רוצים חריף ממש, שמים 2 פלפלים חריפים על המנגל.
מ: אין להכין מראש. מכינים את הכל על המנגל וקוצצים על המקום.
א: אפשר לקלות משושי פיתה על האש (כמו בתמונה כאן), ולהשתמש בסלסה כמטבל עד שהבשר מוכן. ואפשר לקנות קצת נאצו'ס ולטבול אותם בסלסה. ככה מרוויחים עוד מנה ראשונה, אם החבר'ה ממש רעבים. אפשר גם לחזק את הסלסה עם שלוש עד חמש שיני שום. כתושות, קצוצות, או קלויות על האש כחלק מראש שום שלם, מצופה נייר כסף (עד שנהיות נימוחות). טעים!

חזה עוף במרינדה של ניר
משרים חזה עוף בהרבה שום, חרדל ומיץ לימון.

כמו שכתבתי כבר בפוסט כאן.

על 500 גר' של חזה עוף (משוטח לנתחי שניצלים – בקשו מהקצב, או שאפשר גם לקחת "שניצלים" משוטחים ומוכנים כבר, אם יש), שזו הכמות שאנחנו ממליצים עליה, כחלק מהתפריט הדי מפלצתי הזה, שמים שן שום אחת, מיץ מלימון שלם, וכפית אחת של חרדל. מערבבים טוב ומשרים את העוף בפנים.
———————-
א: אנחנו הוספנו גם טימין, כי התחשק, אבל אפשר גם אורגנו או כל תבלין אחר שאוהבים, ירוק או לא. המרינדה הזו תהיה מצויינת לשיפודי סייטן וירקות. חותכים את הסייטן (חלבון מן הצומח, להשיג בחנויות טבע) לקוביות של 2X2 ומשרים לכשעתיים. את הירקות (רבעי פטריות, קוביות חציל או זוקיני, בצלים, קוביות עגבניה או עגבניות שרי, בצל) מערבבים במרידנה ממש לפני שמשפדים. משפדים קוביות סייטן וקוביות ירקות ועושים על הגריל.
מ: חזה העוף יכול לשבת במרינדה החל מחצי שעה עד 12 שעות. קחו בחשבון שהלימון גורם לחזה עוף להלבין, כמעט כאילו הוא מבושל, אבל אל דאגה – הוא לא.

פרגיות בתבלין הסודי של ניר

דילמה מוסרית גדולה היא בחירת התבלין. האם זו תת רמה לבשלנים שכמונו להשתמש בתערובות תבלינים מוכנות וריחניות שמנצנצות וקורצות לנו מהמדף של הקצב או הסופר? "אז זהו, שלא" טוען ניר. "תבלין זה תבלין. אם מישהו טרח וערבב כמה תבלינים בשבילך לתערובת נחמדה, חבל שתשבור את הראש כשיש לך כ"כ הרבה עבודה ואוכל על הגב. תערובת תבלינים זה לא בושה. זה לא כמו מרק אינסטנט" הוא מסביר. התבלין המנצח של ניר הוא תערובת מוכנה שניתן להשיג ב"טיב טעם".

בעיני יש לתערובת הזו יותר מידי ריח של ביסלי גריל, אבל ניר ממליץ עליה מאוד מאוד!!! היא נקראת Magic Barbecue Seasoning.

וכי למה לא מרינדה? כי היא נשרפת! אל תתנו לקצב לתת לכם את הבשר במרינדה דביקה, כי זה בדיוק המתכון לפרגיות שרופות מבחוץ ולא עשויות מבפנים. פרגית זה הדרך הכי בטוחה להמנע מפשלות, כי היא נשארת עסיסית גם במקרים קיצוניים של בישול יתר! קחו בחשבון שהמנגל שלכם לא מקצועי כמו של מסעדה, זה מנגל "שכונה", ולכן התאמנו את המתכונים לכך שאנחנו לא יודעים אם האש שלכם תהיה חזקה מידי או חלשה מידי וקשה לשלוט בה בגריל שכזה. תבלינים מושלמים למצב הזה.

כפית וחצי תבלין + כף שמן יספיקו לתיבול קילו פרגיות, הכמות המומלצת בעינינו כאן, חתוכות לקוביות לשיפודים. מומלץ להשרות את הקוביות זמן מה לפני שמשפדים. אנחנו השתמשנו בשיפודים פאנסי שמנסי (שמאפשרים לחלק את הפרגיות למנות הרבה יותר קטנות וככה זה נראה כאילו יש יותר מהן!

טיפ חשוב ליצירת השיפודים – כשאתם משפדים, אל תשאירו יותר מידי חלקים "מידלדלים" של הפרגית כשהם תלויים באוויר.

שפדו את הבשר בזיגזג (את אותה חתיכה אפשר לשפד פעמיים, כמו שעושים עם בד וחוט תפירה בערך – הנה ככה.

———————-
א: לא רוצים את התבלין של ניר? נסו את התיבול שעשיתי בברביקיו של שנה שעברה – קצר שבחים ונטרף! על קילו פרגיות שמים כפית אחת של אבקת כוסברה, חצי כפית אורגנו יבש, קליפה מגוררת דק מחצי לימון, 1.5 כפות סויה, וכפית אחת של דבש (לא מעבר, כדי שלא יישרף).
מ: בין אם השתמשתם בתבלין של ניר או בתיבול שלי, הפרגיות רק ירוויחו מלשבת לילה במרינדה. גם חצי שעה תספיק, אם ממהרים.
ח: רוצים חריף? הוסיפו חצי כפית פתיתי צ'ילי חריף למרינדה.

גולת הכותרת: קבב הבית

מה הופך קבב לטעים? האיזון המושלם בין שומניות וטעם בשרי (ומחיר!). כל כך קל להכין קבב בבית, שזה כמעט פשע לקנות קבבים מוכנים קפואים, במיוחד האלה התעשייתיים, שמופצצים בחומרים משמרים, מונוסודיום, וכל מיני פיכסות. וצריך להטביע אותם בטונות של קטשופ וחומוס, כדי להתגבר על טעם הלוואי והתיבול התוקפני. אז כן, אולי הם יהיו זולים יותר, בחלק מהמקרים, אבל אנחנו כבר לא בבצפר יסודי, וקצת יותר קשה לעבוד עלינו עם בשרים נחותים שכאלה. במינימום מאמץ וכמה גרושים אקסטרה, נכין קבבים מבשר משובח וטרי, ונזכה לכל המחמאות וליטופי האגו בעצמנו! קילו וחצי של בשר טחון יספיק לשלל עצום של קבבים (30), במקרה זה.

אז רגע, באיזה בשר משתמשים? הו, שאלת מיליון הדולר! יש הרבה נתחים של בשר בקר שאפשר לקנות, ולכל נתח יש את היתרונות שלו (כמו שהזכרנו: מחיר, שומניות, וטעם בשרי). מס' מתכוני הקבב בישראל הוא כמספר זללני הקבבים. ולכן, החלטנו לעשות סדר אחת ולתמיד, לקנות כמות נאה מהנתחים האהובים עלינו, לערבב ביניהם, ולראות מה הכי עובד.
היתרון בקבב שאפשר לערבב כמה סוגי נתחים כדי להנות מהיתרונות של כולם. והאיזון בין כולם יוצר מוצר יותר טוב.

אתם יכולים ללכת לקיצוניות ולהכין קבב מ-100% אנטריקוט ולשלם עליו 180 שקל לקילו בממוצע. יהיה זה קבב משובח ועסיסי, אבל תופתעו לשמוע שכמות שווה של שייטל וצלעות בקר מגיעה לאותה רמת טעם ועסיסיות, בפחות מחצי מחיר! ועוד נקודה חשובה – היתרון של בשר אנטריקוט (במיוחד עגל) הוא בכך שהוא רך יחסית. אבל ברגע שטוחנים בשר, כל נושא הרכות שלו יוצא מהמשוואה, כי בשר טחון אוטומטית נהיה יותר רך. ולכן אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להשתמש בנתחים קצת יותר "הארדקור" (נניח צוואר, שמתאים לרוב רק לבישול ארוך כי הוא קשה וסיבי בטירוף כשהוא נשאר בקוביות) ועדיין לקבל קבב טעים אחושלוקי.

שייטל נתח טעים להפליא, ומשתלם מאוד ביחס למחיר שלו! לא מאוד שומני, אבל עם טעם בשרי חזק.

כשקנינו את הבשר לניסוי שלנו (בחינאווי ברח' יפת ביפו, יש שני סניפים. וזול שם. במקום 180 שקל לקילו על אנטריקוט תשלמו 130. נקי ומצוחצח, ואפילו לא היה תור), שאלנו את הבחוריקו ממה הוא מכין קבב, אז הוא אמר שרק צלעות ושומן כבש. אז החלטנו להכין מלא מלא קבבים מכל מיני תערובות. לחלק הוספנו שומן כבש (שאפשר לקנות טחון בנפרד, בכמות מאוד קטנה, וכך להוסיף עסיסיות וטעם לנתחים קצת יותר "נחותים") בעצת הבחוריקו.

ולהלן המלצתנו לתערובת הקבב האולטימטיבית: 50%-50% שייטל וצלעות. אפשר להוסיף לזה גם שומן כבש. ניר טוען שאפשר להוסיף לתערובת גם צוואר, וכך לעשות שליש-שליש-שליש. עם שומן כבש, או בלי. ואז יוצא יותר זול ועדיין טעים. יש לכם המלצות אחרות לתערובת קבב? נשמח לשמוע בתגובות!

אחרי שהחלטתם על תמהיל הבשר שלכם, שימו את הכל בקערה גדולה כך שיהיה סה"כ 1.5 קילו בשר טחון (טחון פעם אחת, גס בבקשה!! וחס וחלילה לא לטחון פעמיים טפו טפו חמסה חמסה!!). על הכמות נשים ככה:

רבע כוס צנוברים, שאנחנו ממליצים לקלות במחבת ריקה על אש בינונית תוך כדי טלטול מתמיד לכ-2 דקות (הקלייה מקפיצה את הטעם שלו בטירוף).
חצי כוס פטרוזיליה קצוצה דק דק
1 כוס מדודה של בצל קצוץ דק דק (מבערך בצל אחד ענק).

מערבבים-לשים את התערובת טוב טוב.

בשלב זה דעותינו חלוקות בנוגע לתיבול. אותי לימדו שלא מתבלים בשר לברביקיו לפני הזמן, כי המלח גורם לו להפריש נוזלים. אני מתבלת את הקבבים שלי במלח ופלפל שנייה לפני שהם עולים לאש. ניר חושב אחרת, וטוען שצריך לתבל היטב את התערובת במלח ופלפל ולטעום ולוודא שזה בסדר. אם אתם לא רוצים לטעום בשר נא (ולהזכירכם, יפי נפש חמודים שלי, הקרפצ'יו שאתם אוכלים בדיקסי הוא בשר נא… כן?), אתם יכולים לטגן כמות קטנה במחבת ואז לטעום, ולהחליט אם צריך להוסיף עוד תיבול או לא.

צרים קבבונים קטנים בעדינות מבלי לדחוס אותם יותר מידי (כדי שלא יצאו קשים ודחוסים), אבל כן לשים אותם טיפה בידיים כדי שלא יתפרקו על הגריל. הגודל צריך להיות קצת יותר גדול מכדור פינג פונג. ניר אוהב לשטח אותם כמו קציצות קטנות, אבל אפשר גם ליצור קבבים מאורכים שכאלה.

אפשר להכין אותם מראש ולשמור במקרר (ראו האות מ' מיד פה למטה). אם מכינים כמות גדולה ואין מספיק מקום, אפשר לעשות שכבות שכבות עם ניילון נצמד. פה עשיתי שכבות עם המבורגרים וקבבים.

את הקבבים צולים עד שהם מקבלים קראסט שחום ויפה (ועד שהם לא יקבלו את הקראסט הזה, יהיה מאוד קשה להפוך אותם כי הם יידבקו). לא הופכים אותם כל שנייה, מספיק פעם או פעמיים. זמן הצלייה תלוי בחום האש שלכם. אפשר לעבוד עם סטופר, להוריד קבב אחד, לבדוק אותו מבפנים, וכך לדעת אם השאר מוכנים. שלנו היו מוכנים תוך כ-3-4 דקות צלייה סה"כ.
———————–
ח: כן, כן, נודניקים, אפשר ואף מומלץ להוסיף חריף לקבב! פלפל ירוק חריף קצוץ דק (בלי הגרעינים) יעשה את הטריק.
מ: את הקבבים אפשר להכין מראש ולשמור במקרר, כל עוד הזמן שעבר מאז קניית הבשר ועד הברביקיו לא עולה על שלושה ימים (אם קניתם בשר ממקור מפוקפק והטריות שלו מוטלת בספק, לא הייתי משאירה אותו במקרר יותר מיום אחד). אפשר גם להקפיא, כל עוד זה מיד אחרי שסיימתם להכין (הם יחזיקו במקפיא עד 3 חודשים).
א: אפשר להוסיף לקבב גם נענע קצוצה, גם שום קצוץ (החל משן אחת ועד 3-4 שיניים על כל קילו, אם אתם רומנים כבדים). חלק מהקצבים היותר רציניים, יכולים לטחון לכם את הבצל והפטרוזיליה כבר בתוך תערובת הבשר ולחסוך לכם התעסקות כך שאתם רק צריכים לקבב ולתבל קלות.

רוצים המבורגרים? סבבה. וותרו על כל התוספות (בצל/צנוברים/ירוקים) ופשוט השתמשו בתערובת בשר נטו. מלח ופלפל לפני שזה עולה על הגריל, וזהו.

כל ערבוב של הבשרים שציינו למעלה יעבוד מצויין גם להמבורגרים. רק פשוט במקום קבבונים של 50 גר', צרו לכם קציצות המבורגרים שטוחות. זמן הבישול ייקח בערך אותו הדבר. אל תשכחו לדאוג לכל ה-FIXINS (פרוסות מלפפון חמוץ, עגבניה, בצל, ואפילו חסה! ולחמניות, אם בא).

המצאת המאה – אראייס (אין לי מושג איך מאייתים את זה)

איך לא חשבו על זה קודם?!?! קבב בפיתה בילט אין. בזמן הצלייה הפיתה מקבלת קראסט פריך ומטריף, ושכבת הבשר הדקה שבפנים (שזה פשוט קבב אחד מעוך בתוך כל חצי פיתה) נצלית לשלמות, וכל המיצים העסיסיים שלה נספגים בפיתה. קשה לדמיין כמה שהמעדן הזה טעים. והיופי הגדול – הוא מספיק להרבה יותר אנשים.

איך עושים? ממלאים כל חצי פיתה בקבב אחד (עוד לא מבושל, כאמור):

מועכים ומקווצ'צ'ים ומסדרים עם האצבעות את הבשר בשכבה דקה ואחידה בתוך הפיתה, כך שהוא לא יגלוש החוצה.

חותכים כל חצי פיתה באמצע ומקבלים טוסטוני בשר מעולים – כל אחד מכיל שלושה ביסים של שלמות.

מורחים על רבעי הפיתות קצת שמן זית, וקולים אותם על הגריל עד שהם פריכים מבחוץ, ועשויים מבפנים (זה לא אמור לקחת הרבה זמן, כי שכבת הבשר בפנים די דקה).

כנפיים מזוגגות בשום, דבש וסויה

אחד האתגרים הגדולים בלהכין כנפיים על האש הוא לחכות בסבלנות עד שהן יהיו מוכנות מבפנים, וזה לוקח נצח (במיוחד כשכולם יודעים איזה בשר שווה מחכה להם בסוף והם לא רוצים לבזבז מקום). הטריק שלנו הוא לצלות את הכנפיים בבית מראש ולרמות. ברגע האחרון לתת להן מרינדה חדשה ודביקה, ולקרמל להם את הצורה על הגריל. זה מושלם בזמן שכולם מנשנשים את הסלטים ומתחיל להתעורר התאבון!
אז ככה – קונים קילו של כנפיים ומבקשים מהקצב לבחור כנפיים בלי נוצות כדי שלא תצטרכו לעבוד קשה כדי למרוט אותן (כמו אמא שלי עושה על הלהבה של הגז… איזה תיק), לחתוך אותן באמצע ולהעיף את ה"שפיץ". מכינים לכנפיים מרינדה לאפייה הראשונית בתבנית פיירקס גדולה (או בתבנית רגילה, מצופה בנייר אפייה):

3 שיני שום קצוצות דק, 3 כפות סויה, כף דבש (או סילאן), ומלח ופלפל.

מוסיפים פנימה את הכנפיים ומערבבים טוב, מכסים בנייר כסף (אנחנו לא רוצים צבע.. רק רוצים שהכנפיים יהיו מוכנות. את הצבע והקרמול הן תקבלנה על הגריל), ואופים על 180 מעלות כ-30 עד 40 דקות.

מוציאים את הכנפיים הלבקניות מהתבנית ומנערים אותן משארית הרוטב (הוא מתקשה בקירור ואנחנו לא רוצים שאריות ממנו על הכנפיים. זה בסדר שהן לבנות ומגעילולות בשלב זה. הקרמליזציה הדביקה תגיע בשלב הגריל הסופי), מעבירים לצלחת ומצננים (אפשר גם להעביר לשקית זיפלוק עמידה). המרינדה השנייה שבאה לפני הגריל (אפשר להרכיב אותה מיד כשהכנפיים מתקררות, או לפני שיוצאים לברביקיו, לא כזה משנה):

3 כפות סויה, 3 כפות דבש, עוד 2 שיני שום קצוצות דק, ופלפל שחור בשפע.

צולים את הכנפיים כ-10 דקות על הגריל אחרי שצליתם את הירקות (אפשר להעביר ניגוב בין לבין עם חצי בצל טבול במעט שמן). אפשר לצלות לצידן את הפיתות עם הקבב!!

הופכים מידי פעם, עד שהכנפיים מקורמלות לטעמכם מבחוץ, אך רכות ונימוחות מבפנים:

אל תשכחו שהן כבר ממילא מוכנות מבפנים, אז זה רק עניין של הציפוי הדביק ומתי הוא מגיע לדרגה שמספקת אתכם.
—————-
א: אם מתחשק, אפשר להוסיף למרינדה השנייה (זו שבאה אחרי האפייה בתנור), כמה טיפות שמן שומשום. יאמי!

פינוקים לחבר'ה מחוץ לתקציב
סנגריה!

קוקטייל יין ופירות הורס. סובבו לחבר'ה את הראש כדי שלכם ישאר יותר. הביאו איתכם סיר אמייל גדול (או קערה), 2 בקבוקי יין לבן (מבעבע או לא, אפשר גם אדום, תכל'ס), קרטון אחד של מיץ אפרסק / תפוזים / פירות טרופיים, וכמה חופנים יפים של פירות חתוכים (אפשר תפוז חתוך עם הקליפה, או תפוחים או תותים). סנג'רו את אחד החבר'ה להביא שקית גדולה של קרח טרי מאיזה קיוסק בדרך (צריך לקרוא למשקה הזה סנג'רייה במקום, חחח), ומזגו לתוך הסיר את היין, המיץ, הפירות, ושפע של קרח. ערבבו טוב טוב, ושתו מזה ליטרים על ליטרים עד שיסתובב לכם הראש. אפשר גם לתגבר את הטעם עם קצת לימון סחוט ו/או סוכר או דבש. לחיים!

שיפודי שייטל!

קונים מהקצב 200-300 גר של נתח שייטל יפה (אפשר גם אנטריקוט… אבל השייטל טעים לא פחות, והרבה יותר זול) ומבקשים ממנו לחתוך לקוביות.

קונים שיפודי עץ קטנים ויפים שכאלה, משפדים 2 קוביות לשיפוד, צולים על הגריל ומחלקים לאלה שאתם יותר אוהבים. כמות קטנה מספיקה להרבה שיפודים קטנים. הקוביות האלה לא צריכות יותר מנגיעה של שמן זית, קצת מלח ופלפל, וכמה דקות של אש צולבת. יאמי!

כמובטח – הנה PDF עם רשימת הקניות המתוקצרת להכנת כל המתכונים. בהמשך היום אעדכן את הקובץ ואוסיף הקובץ עודכן!! עם גרסאות תכל'ס לכל המתכונים, ולו"ז הכנות למנגל – מומלץ להדפיס דו"צ (2 עמודים).

למעוניינים: הכתובת של חינאווי ביפו – סניף ראשון ברח' יפת  77, וסניף שני ברח' יפת 180. אם אנטריקוט עולה בסופר רגיל 180, אצלו עולה 130, שייטל עולה 90 ש"ח, ושאר הנתחים 63 ש"ח. ליד החינאווי השני יש חנות משקאות שם קנינו בקבוקי חצי ליטר של גולדסטאר ב7.5 ש"ח הבקבוק (ג'אקפוט!!), ו-2 בקבוקי קאווה במבצע ב-50 ש"ח. יש לכם עוד המלצות לקצבים או סופרים זולים? נשמח לשמוע בתגובות.

בינתיים, טוסו לעשות קניות, ושיהיה חג טעים ושמח!

בקונטרסט מוחלט לעוגיות הקרים פאי שהיו כאן קודם, הפעם נתפנק עם מתכון קל להכנה במיוחד. לא צריך מיקסר, לא צריך בלנדר, צריך רק קערה, מזלג, ו-10 דקות עבודה. פרנקלי, הבצק שלהן טעים לגמרי והייתי יכולה לחסל קערה שלמה בכיף. ואין בזה שום בעייה כי אין בו כל מיני דברים נאים כמו חמאה או ביצים או אפילו קמח. סביר להניח שיש לכם את כל החומרים בבית (כולל הבננות המצ'וקמקות האלה שהתעצלתם לזרוק לפח), והמתכון סלחני לגמרי לשינויים ואם לא בא לכם על המרשמלו (למרות שהוא מוסיף כאן המון, ואסביר על כך בהמשך). מתכון הפטנט הנהדר הזה מגיע מהבלוג picky palate. אזהרה: אם אתם אכלנים גדולים מומלץ להכפיל כמויות מראש. הכמות: 10-12 עוגיות לנגלה.

בהמשך לשוונג שהתחלתי פה לפני יום העצמאות – הפעם שוב מתכון עם חמישה מרכיבים! לא מדובר בגראטן על בסיס ניוקי שמכינים לבד, חס וחלילה, אלא משתמשים בניוקי המוכנים שקונים בסופר ליד הפסטה. האלה שניסיתם פעם להכין ויצא פיכסוש? כן, אלה. מסתבר שכשעוטפים אותם ברוטב גבינתי ומקרימים להם את הצורה בתנור הם הופכים למשהו אחר לגמרי. מושלם לארוחת צהריים מהירה, או כמנת רושם נהדרת בבופה שבועות גדול. המתכון מגיע מתוך nigelissima, הספר האחרון של נייג'לה לוסון. על הספר הפעם אני דווקא לא ממליצה, אגב, כי בניגוד לספריה הקודמים המתכונים בו משעממים וחסרי מעוף, והתמונות נראות רע ממש (ירקרקות וחולניות… קדם-דפוס, מישו?). אבל יש כמה הברקות ספורות והמנה הגאונית הזו היא אחת מהן. בתיאור שלה היא אפילו כותבת שאפשר לטגן את הניוקי המוכנים האלה טיגון מהיר במחבת והם הופכים למעין תפוחי אדמה צלויים "אינסטנט". האישה הזו. פשוט גאון. במקור נייגלו'ש שפכה על הניוקי, כמה צפוי, תערובת של פרמזן, חלב ומסקרפונה (שכמובן החלפתי בגבינת שמנת דלת שומן כי, א. למי יש כסף למסקרפונה, ב. המסקרפונה שיש בסופר היא שיט ואל תנסו לשכנע אותי אחרת, ג. 40% שומן זה ממש death in a box). לתוצאה הייתה טעם מיוחד שהזכיר קצת גבינה מלוחה. ואז היה מתבקש לגמרי לקחת את זה לכיוון ארץ-ישראלי ולהוסיף פנימה בצל קצוץ וזעתר מלמעלה! וזה טעים טעים טעים. אפילו לא צריך את הפרמזן כי לא מרגישים אותה. עוד יתרונות: מלכלכים רק תבנית ומזלג. בלי קערות ומחבתות לרטבים וכד'. הכמות: 4-5 מנות נדיבות.

"את צוחקת עלי… איכס! מה זו הזוועה הזו?" זו הייתה התגובה הראשונית של מוניקה, אחת ממייסדות מגזין האוכל הנחשב "שמעק" שנמכר בעשרות אלפי עותקים ברחבי פולין, כשהראיתי לה תמונה של המאכל "הפולני" האולטימטיבי – גפילטע פיש. בתמונה הוא היה אפור ורוטט, כמו בחיים. מסתבר ששום פולני מצוי לא מכיר את המנה הזו. זה רק כדי להמחיש לכם את גודל הפער בין מה שאתם חושבים שהוא אוכל פולני, למה שהוא באמת.

ולכן, כשפנו אלי ממשרד התיירות הפולני בהזמנה להגיע לסיור קולינרי סוחף ברחבי וורשה, הגבתי ברגשות מעורבים.
אבל כשירדתי מהמטוס, לפני שלושה שבועות, והמתין לי נהג עם שלט בו רשום שמי, הבנתי שזו התחלה של הרפתקאה מאוד מיוחדת. את הנהג לא צילמתי, אגב, כי הייתי קצת בהיסטריית "הוסטל", ממנה לא נרגעתי עד שנכנסתי לחדר המלון המהודר והמשופצר עד מאוד. כשהשתכנעתי שאף אחד לא הולך לחטוף אותי או לגייס אותי למודיעין הפולני נרגעתי והתחלתי להנות מהמעמד המכובד ולספוג את האווירה. הסיור כלל שלושה ימים עמוסים מאוד בהם הסתובבנו 11 עיתונאי אוכל מכל העולם ביחד על מיניבוס קטן בכל רחבי וורשה, וזללנו עד אובדן חושים. לשם המחשה – ביום הראשון אכלנו 3 ארוחות צהריים, ארוחת ארבע עתירת-סוכר במעדניית שוקולד מפורסמת, ואח"כ נשארה לנו שעה קלה לעכל את הכל לפני ארוחת הערב במסעדת "אטלייה אמארו" בעלת כוכב מישלן. מה אומר ומה אגיד, קשים חייו של עיתונאי האוכל. את מרבית השעה העברתי, איך לא, בריקודי זומבה סוערים מול היוטיוב, כי הייתי חייבת לעזור לכל האוכל הזה להישרף קצת.

אז איך בכלל מסכמים סיור כזה? גודש הטעמים, המנות, והריחות הופך במהרה לאנדרלמוסיה גדולה אחת בראש, שאליה מצטרפות הנסיבות המקשות עוד יותר: הסיעו אותי, טיפלו בי, הסבירו לי, שילמו עלי. קשה לי לשפוט באופן אובייקטיבי אם כל מסעדה הייתה שווה גיחה כי לא שילמתי ולו זלוטי אחד מכיסי, ולא הייתי צריכה להתנייד בעצמי בתחבורה הציבורית (הדי מרתיעה) או להסתדר עם המקומיים שלא כל כך דוברים אנגלית. עוד נקודה למחשבה היא שתמהיל המסעדות נטה לכיוון היוקרתי והמפונפן יותר – שזה לאו דווקא כיוון שאני הייתי לוקחת לו הייתי מתכננת את הטיול לבד. אבל למזלי אני הגעתי עם כמה המלצות משל עצמי (הודות לגל ואורן, שכבר ביקרו שם לפניי ותיעדו זאת למופת).

ביום הראשון היה לי קצת זמן חופשי לפני תחילת הלו"ז בערב, אז ישר הלכתי להמלצה החמה ביותר של גל – זפייצ'ק. מזללת כופתאות (המכונות "פירוגי", ודומות לכל הכיסונים מכל המדינות שאתם מכירים: רביולי, גיוזה, וורניקס, קניש'ז, וכו') בעלת כמה סניפים בוורשה. מארחיי בטיול קצת עיקמו את האף למשמע דיווחיי הנלהבים כשנפגשנו בארוחת הערב, אבל אין מה לעשות. עם כל הטראש שבמקום (והמלצריות שלבושות כמו כאילו הגיחו מקליפ מוסיקה צ'רקסי משנות ה-90), הם עדיין מכינים את הכיסונים בעצמם בעבודת יד, ומרק העוף הוא ממש שיחוק.

אז לא, פירוגי התרד והגבינה שבחרתי לא ממש פולניים אסליים, מסתבר, אבל הם היו טעימים וזולים בטירוף.

השירות היה קצת מנומנם, יש לציין, למרות שהמסעדה הייתה ריקה.

אני לא יכולתי להתאפק עד ההגעה לסניף הספציפי אליו נשלחתי בעיר העתיקה, ונשברתי כבר בתחילת המדרחוב, על פינת שדרות ג'רוסלמסקי (Aleje Jerozolimskie) ו-Nowy Świat. אבל ממליצה לכם להיות חזקים ממני. תתפרעו על התפריט, שמעתי שהכל טעים.

Zapiecek
הסניף המומלץ: Freta 18

אחרי שטחנתי פירוגי כאילו אין מחר, עליתי על המדרחוב המשופץ והמפונפן Nowy Świat לכיוון העיר העתיקה המפורסמת. לצערי קצת התאכזבתי מהרחובות המשופצים, שנבנו מחדש אחרי שכל האיזור הוחרב במלחמת העולם השנייה.

הם נראים יותר כמו "סמטאות דיסנילנד" שנבנו במיוחד עבור רבבות התיירים שמציפים את האיזור מידי יום. פינות חמד נחמדות יותר מצאתי בסימטאות הקטנות שמקיפות את העיר העתיקה.

גינות פרחים יפות ושלטי רחוב ישנים עם טיפוגרפיה יפה ומיושנת.

בערב התחיל רשמית הביקור במסעדה הטרנדית Kuchnia Funkcjonalna (שמתרגם ל:"מטבח פונקציונלי"), שנמצאת באיזור Praga בגדה המזרחית של וורשה. האיזור נחשב בעבר ל"סלאמז" של וורשה, אך זכה לעדנה בשנים האחרונות, כשהחלו לנהור לאיזור שלל ההיפסטרים בעיקבות מסעדות חדשות, חנויות עיצוב, ומוזיאונים מגניבים. קצת כמו שקרה בברוקלין. המקומיים ימליצו לכם בשקט להמנע מלהסתובב באיזור בלילה, כי הוא לא מי יודע מה סימפטי בחושך. המסעדה עוד לא נתגלתה על ידי התיירים, ונחשבת כוכב עולה בסצינה המקומית.

החגיגה נפתחה עם מגש נקניקים מבשר ציד (בפאלו, אייל, ושאר חיות חמודות, לצערי) וגבינות עיזים, שהוגשו לצד צ'אטני סלק וריבת אבטיח.

הגבינות היו נהדרות! עוד בתפריט -

פילה דג בשרני כבוש ביתי שהוגש עם קולורבי מוחמץ, צלפים, ושמנת חמוצה עם בצל קצוץ. הוגשו גם שני סוגים של מרק: מעין בורשט קרמי וסגלגל, ומרק חמציצים חמצמץ עם ביצה עלומה (שקצת הזכיר לי את הצ'ורבה של סבתא שלי). לעיקרית זללנו פילה דג טרי ברוטב חמאתי לימוני (תמונה בראשית הפוסט).

כל הארוחה לוותה בשלושה סוגים שונים ומעניינים של וודקה מקומית שמיוצרת בסמוך במפעל קטן ומשפחתי. באופן כללי, למדתי שלוודקה יש מקום של כבוד בכל ארוחה חגיגית, והפולנים אף טוענים שהוודקה הומצאה בכלל בפולין ולא ברוסיה (לא אכנס פה לוויכוחים, כן? זה מה שאמרו, אז אני מדווחת).

הוודקה הייתה הרבה יותר טעימה וחלקלקה מגריי-גוס, הוודקה הכי טובה שהכרתי עד אז, למרות שהיא מזוקקת רק פעם אחת ולא שלוש פעמים, כמו רוב המותגים היוקרתיים.

הקינוח היה קראמבל רוברב (מכירים? הפרי הורוד הזה שנראה כמו סלרי? במזרח אירופה אפשר למצוא אותו בכל חור, ועכשיו שיא עונתו. לצערי קשה מאוד להשיג אותו בארץ), שאחרי שזללתי מנה אחת ממנו, לא יכולתי שלא לגנוב לשכנתי הקוריאנית לשולחן גם את שלה. כי היא לא נגעה בו, המשוגעת.

היופי כאן הוא שהמחירים שפויים מאוד ביחס לאיכות האוכל וחומרי הגלם. אפשר להגיע לארוחת בוקר טובה, או לארוחת צהריים וערב, ולאכול אוכל פולני משודרג אך חסר פשרות במחירים מפתיעים (פילה בשר אייל בכ-66 ש"ח, פילה סול ברוטב למוןגראס בכ-50 ש"ח, או להנות מתפריט ילדים נועז עם קציצות ארנב או מיני סטייק סינטה בכ-30 ש"ח בלבד. הקינוחים מעולים, ומומלץ להתפנק בכוסית או שתיים של וודקה.

Kuchnia Funkcjonalna
Jakubowska 16

למחרת, פתחנו את הבוקר בביקור ב"מילק בר". ולא, זה לא המילק בר מהתפוז המכני, ולא ההוא של מומופוקו בניו יורק. מילק בר הוא תופעה – מדובר בזן ותיק של קפיטריות קטנות שקיימות כבר עשרות שנים ומסובסדות על ידי הממשלה. האוכל המוגש מיועד למעוטי יכולת כמו קשישים או עניים, ובין המבחר אפשר למצוא מגוון גדול של כיסונים בשלל צורות, רטבים ומילויים (בשר/גבינה/ירקות), בלינצ'ס ממולאים, תבשילי ירקות ואורז, ואפילו קציצות ושניצל. יש גם קינוחים. הקטע הוא שהאוכל כל כך טעים וביתי (הם מכינים את הכל פרום סקראטצ'), שגם אנשים שהם לא קהל היעד המקורי קופצים על החגיגה, ואם תעשו את הטעות של להגיע אחרי 12:30, תאלצו לעמוד בתור המשתרך עם שאר אנשי העסקים, הסטודנטים וההיפסטרים שמגיעים כולם לארוחה חמה ומשביעה.

עוד חסרון להגעה מאוחרת זה שהדברים הטעימים נגמרים מהר והם לא נוטים לחדש מלאי. נסו להזכר מתי סבתא שלכם אוכלת צהריים. זה הזמן להתייצב. עומדים בתור יפה יפה, מקבלים התקף לב מהתפריט הענק והארוך שתלוי על הקיר (אם יהיה לכם מזל, אצל הקופאית תהיה גרסה מודפסת באנגלית. אבל אל תבנו על זה), מזמינים אצל דודה זוריקה שבקופה, מקבלים פתק, ואיתו הולכים לדודה נחמה שבחלון הקטן, ובזמן שהיא מבשלת לכם את הפירוגי על המקום תוכלו להציץ למטבח, לקרוץ לשאר הדודות ואולי להגניב איזה צילום (כל עוד יש לכם מצלמה קומפקטית… אחרת תחטפו צעקות כמוני. הן לא אוהבות שמצלמים אותן).

בגלל שהיינו קבוצה גדולה, פשוט הביאו לנו את ה-BEST OF. כופתאות סולת עם בשר קצוץ ובצל מטוגן, שפאצל עם חמאה מומסת ומלח ופלפל, בלינצ'ס עם גבינה מתוקה וצימוקים, מרק עוף טעים, וגם מרק פטריות, וקומפוט מתוק עם פירות אדומים בכוסות גבוהות, אבל מי שגנב את ההצגה היה תבשיל הכרוב, שהוגש עם תפוחי אדמה מבושלים, ואם תשאלו אותי, קיבל תיבול נדיב של "אבקת קסם" שכזו (אתם יודעים, כמו שהסבתות אוהבות). כי ניסינו לשחזר את הטעם שלו באחת סדנאות הבישול אח"כ, וזה פשוט לא היה זה (אם כי זה עדיין היה טעים. מתכון בהזדמנות!).

"אל תתמלאו!" הפצירה המדריכה אגנס, "יש לנו עוד 2 ארוחות צהריים לאכול היום!"

עוד שיחוק רציני היא בלינצ'ס עם תותים מבושלים ורוטב וניל. הורססס.

Bambino Milk Bar (הכי גדול ומומלץ. באתר אפשר לתרגם את התפריט ולהתכונן מראש)
ul. Krucza 21

יש עוד מילק בר נחמד גם ב – ul.Nowy Świat 39

התחנה הבאה הייתה מסעדת הגג של הבניין היוקרתי Vitkac, שיושב על שדרות ג'רוסלמסקי ממקודם, ובולט בעיקר בזכות החיפוי השחור המבריק שלו (שעיצובו זכה לביקורות מעורבות בקרב תושבי העיר), ומעין דגם ענק של תיק לואי וויטון שמכסה את כל הקומה התחתונה שלו מבחוץ.

פה כבר הייתה חגיגה של ממש, עם תפריט טעימות של חמש מיני מנות, ושלושה קוקטיילים אלכוהולים מטריפי חושים. הכוכבים הגדולים היו:

פיסת דג פלמידה נאה, עטופה במלפפון חמוץ ביתי, קוויאר שחור ומיני גרגר נחלים.

גספאצ'ו ירוק על בסיס מלפפונים, עירית, קרם ציפורן, קוטג' ועוד כמה מרכיבים עלומי שם (סה"כ 19 מרכיבים במרק, supposedly). מלמעלה הוגש קרקר ביתי עם פול ואפונה חלוטים טריים, גבינת עיזים רכה, וגרידת לימון.

פטריית כמהין מזוייפת שעשויה ממוס ארנב, מצופה בחזזית (moss או lichen, מעין פטריה שגדלה על עצים ביער), על מצע צ'יפס כרישה דקיק ושברירי. טעים להפליא, במיוחד עם טוסט בשרני קלוי בגריל.

הקוקטייל המוצלח ביותר הכיל מיץ רוברב (זה מוטיב חוזר, אתם בוודאי רואים) מוגז קלות עם וודקה ולמוןגראס.

המסעדה מציעה עסקיות צהריים לא רעות בכלל, הכוללות 5 מנות קטנות, ב-50 זלוטי. האווירה מלכותית ונעימה והחלל מעוצב ונעים לישיבה, במיוחד אם יורד גשם בחוץ.

Restauracja Concept 13
ul. Bracka 9 (בקומה העליונה)

למסעדה טמקא 43 (חחח, כן) הגענו אחרי סיבוב במוזיאון שופן (המשעמם והמיותר, לצערי), כי החלטנו שלא אכלנו מספיק.

ירדנו תחילה למטבח, במעלית המשוכללת, והתחלקנו לקבוצות לקראת הסדנה הקצרה, בה שילבנו כוחות להכנה מבוזרת של מנת אספרגוס מיוחדת במינה, תחת עינו הפקוחה והביקורתית של הסו שף צהוב-השיער.

אני הייתי בצוות שהיה אחראי על קצף הרוברב (זינג!). קודם כל הכינו בשבילנו מיץ רוברב מזוקק על ידי השריה של קוביות רוברב טרי במיץ לימון וסוכר, הקפאת התערובת בשקיות וואקום, והפשרה איטית בתוך מסננת. ההקפאה וההפשרה גורמת למיץ הניגר להיות צלול במיוחד, ללא צורך בהעברתו בבד חיתול. טריק די נחמד, ולתוצאה הורודה טעם טהור של גן עדן!

את המיץ הקצפנו בכלי גבוה עם בלנדר מוט וקמצוץ של קסנטם גאם (חומר מייצב שאפשר למצוא גם בשלל מוצרי מדף מתועשים, ומשמש גם כתוסף אפייה מבורך במאפים ללא גלוטן) עד שהוא הפך לסמיך, ואז הכנסנו אותו למיכל סיפון יחד עם עוד חומר דמוי-ג'לטין והקצפנו לו את הצורה.

בקיצור, הקצף הורוד המגניב הזה למעלה? זה אני הכנתי.
לצידו, הכינו שאר בני התמותה פיסות של אספרגוס מאודה לצד רצועות דקיקות של אספרגוס טרי, קציפת הולנדייז, וחלמון ביצה שבושל בוואקום (sous-vide) עד שהפך לקרם רך וצמיגי שהתפוצץ לבריכה צהובה וסמיכה על הצלחת (כבר אמרתי לכם שחלמון רך זה הדבר הכי אהוב עלי ever??).

שאר הארוחה הייתה נהדרת וכללה גם ריזוטו עילאי שעשוי מגריסי פנינה ואפונה טרייה (מתכון בדרך).

אחר הצהריים, עצרנו לקפה ועוגה בבית השוקולד המפורסם "וודל" לטעימות שוקולטה בשלושה טעמים (מריר, חלב, לבן), פונדו שוקולד ופירות, וממרח שוקולד לבן ופיסטוקים מרהיב על פרוסות עבות של בגאט.

E. Wedel Chocolate Lounge
ul. Szpitalna 8, (שימו לב, לא להתבלבל עם הסניף שלהם בעיר קרקוב)

לאחר מכן, כאמור, הייתה לנו שעה אחת להרגע ולעכל את מאורעות היום, לפני שנוזנק בשעה 19:00 בדיוק לארוחת טעימות של שלוש וחצי שעות במסעדת "אטלייה אמארו", היחידה בפולין בעלת כוכב מישלן.

הארוחה כללה לא 8 מנות, אלא שמונה "רגעים" שזוקקו מן הטבע המקומי של פולין. לכל מנה הותאם גם יין ייחודי.
בשיחה עם השף, במטבח למטה, הוא סיפר שאת רוב חומרי הגלם הם מלקטים ביער המקומי בכל יום ראשון, ולאחרונה הם התחילו גם לסגור את המסעדה בימי שני בצהריים, כדי שיהיה להם יותר זמן פנוי לליקוטים וסדר לקראת המשך השבוע. עם 32 מקומות בלבד במסעדה, וסבב אחד לערב, קשה להבין איך המקום מחזיק את עצמו, והשף מודה ששולי הרווח שלו לא גבוהים במיוחד. אל השולחן הצטרפה אלינו קאשיה, סמנכ"לית השיווק של עיריית וורשה, שהתגלתה כבחורה מגניבה במיוחד, חובבת קרמל מלוח ומבקרת קבועה במחוז בראטן שבצרפת. קאשיה גם המליצה לי על שוק הפשפשים "אולימפיה" שהתברר כשיחוק המאה (עוד על כך בהמשך).

אני חייבת להזהיר מראש ולהודיע שהאוכל באמארו אמנם היה טעים ואף מפתיע (פעם ראשונה שלי במסעדה עם כוכב מישלן), אבל היא ממש לא הייתה הארוחה המובילה בטיול, ואפילו לא בטופ-3. יכול להיות שהעיב על כך עומס הפעילויות של כל היום, והעומס הכבד על הקיבה שלנו, אנשי המשלחת (ששלוש מתוכן, שאומר רק שהגיעו מיבשת אסיה, ממש נרדמו ליד השולחן!). קשה לזלול כל היום ללא הפסקה, ולהשאיר ראש פתוח ומקום פתוח בבטן לארוחה של 9 מנות.

המנה הכי טעימה בעיני הייתה טרטר האייל, שתובל בקימל (שאני בדרך כלל מאוד לא אוהבת) ושמן חמניות, ופתיתים קפואים של פואה גרה.

עוד מנה נהדרת הייתה של שבלולים, עם שלל של עלי יער שונים ומשונים (שהם קוטפים ומייבשים בעצמם), ואספרגוס לבן, שקיבל אמבטיה יבשה של עשן ענפי אורן בצנצנות גדולות:

וכמובן מנת דג פוטית עם אפונה ופול טריים, פרחים אכילים ועלי לואיזה לימונית, עם פידור נדיב של אפר חציר (?!) על הצלחת, שכיכב גם במנות אחרות.

למחרת, התחלנו בארוחת בוקר בבית הקפה המפורסם A Blikle. אני לא אפרט על ארוחת הבוקר, שכללה הרבה יותר מידי בשר ודברים מטוגנים לבוקר שאחרי היום שהיה לנו לפני-כן. או לכל בוקר, לצורך העניין. מה שכן, בצמוד לבית הקפה יש קונדיטוריה נהדרת עם עוגות קרם מעולות, ואחת הסופגניות הכי טובות שאי פעם טעמתי.

וויצ'ק, המדריך, הסביר לי שבפולנית סופגניות נקראות pączek (שמבטאים "פאן-צ'ק"), ודברים כאלה תמיד כיכבו על שולחן האוכל בבית שלו, בכפר קטן במזרח פולין על גבול בלרוס.

המלית של הסופגניה לא הייתה ריבה רגילה, אלא ריבת וורדי בר מיוחדת שעשויה מהזן Dzika róża
מדהים.

מאוחר יותר קפצנו לסיבוב במוזיאון האמנות המודרנית, שבקרוב יעבור למשכן חדש, ומציג, בין היתר, גם כמה אמנים ישראלים כמו יעל ברתנא, ורחל אטינגר. אבל דווקא העבודה הזו הכי הלהיבה אותי:

צילום פנורמי עצום של "נטישת וורשה" לכאורה. האוצרת הסבירה לי שכולם שחקנית, אמנים פולנים ידועים שהשתתפו בצילומים כטובה לצלם, Zbigniew Libera.

אחה"צ קפצנו עוד פעם לקפה ועוגה, והפעם התפנקנו בפנקייק'ס נהדרים ועבי כרס עם תפוחים, שהוגשו עם ריבת חזרזר (gooseberry), לצד סוג של פודינג תותים דליל, מעדן פולני ידוע שילדים אוהבים לשתות אחרי בית ספר ביום גשום.

בזמן הפנוי שלי קפצתי לשוק הפתוח שמחוץ ל"הלה מירושקי" Hale Mirowskie, שהיה ממש כיפי.

בתוך המבנה יש סופרמרקט ענק (מה שמוזר זה שכמעט לא נתקלתי בסופרמרקטים בוורשה…), ובחוץ שוק של סבתות.

עם רוברב בכל מקום (חבל שלא קניתי. באד מאיה!)

ביום האחרון, בהמלצתה של מוניקה ממגזין SMAK, קפצתי לארוחת צהריים מעולה בקומפלקס SOHO שבאיזור פראגה, שדיברתי עליו מקודם, במסעדת Warszawa Wschodnia ("וורשה מזרח").

המסעדה היא חלק מאימפריית המסעדות של משפ' גסלר, אושיית אוכל פולנית שהתחתנה והתגרשה עם עשרים אלף נשים (גם הן הפכו לאושיות אוכל) ומסעדותיו הפכו לשם דבר. לא הזמנתי מקום אז הצליחו לדחוף אותי לקצה של הבר, שם התענגתי על ארוחת טעימות בת 7 מנות (ארבע ראשונות ושתי עיקריות: אחת דג עם סלסה, פירה, וירקות שורש מוקפצים, והשנייה מדליוני בשר לבן ברוטב שמנת עם בצקניות ביתיות ["שפאצל"]). הארוחה עלתה לי 120 זלוטי, והיו יכולים להנות ולשבוע ממנה שני אנשים בכיף.

בתוך הבר היה מטבח פתוח, ובזמן שהמתנתי למנות שלי ראיתי את הטבחים מכינים את הכל, והיה ממש כיף.

הפבלובה לקינוח הייתה הפתעה של ממש. מדהימה, רכה, ועסיסית עם רוטב פטל טרי שבטריים. העיפה אותי לשמיים!!
עוד במתחם תוכלו למצוא כמה חנויות עיצוב מגניבות, ומוזיאון שלטי ניאון שאמור להיות מעניין.

Warszawa Wschodnia
ul. Mińska 25 (בתוך מתחם SOHO הגדול, אותו תזהו לפי המחסום בכביש, והשילוט)

בונוס: איך אפשר בלי שוק פשפשים?!
שוק KOLO (שמבטאים בכלל ko-Wo) התגלה כשוק מתוייר, יקר, מסודר ומבאס (כמו קלאנקור בצפון פריז, עליו לכלכתי כאן בעבר). שוק אולימפיה, לעומת זאת, הוא שוק פשפשים אמיתי!! ענק, עם המון דוכנים ורוכלים, הכל מונח על הרצפה, כמו שצריך, והמחירים בהתאם. שם מצאתי סט סרוויס לקפה של סבתות ב-12 שקל, צלחות ב-2 שקל, ומגבות מטבח מגניבות. מומלץ לחובבי הז'אנר בלבד. מצטערת שאין תמונה, אבל הייתי קצת באטרף אז שכחתי לצלם.

השוק מתקיים בכל שבת וראשון באצטדיון אולמפיה, כרבע שעה נסיעת מונית ממרכז העיר. אם אתם חייבים, הוא מאוד מאוד קרוב לKOLO, במרחק 3 דקות במונית. המוניות מאוד זולות בוורשה.
Olimpia Bazar

עדכון – שכחתי להוסיף! שני מקומות מעולים לצאת לשתות בלילה:
- Charlotte – בר יין ולחם בסגנון צרפתי, עמוס בצעירים מגניבים מידי ערב, ממש ליד כיכר עם פסל ענק של קשת שרופה למחצה. פה ישבתי לכוסית שמפניה עם מוניקה וקריסטוף, אנשי ה"שמעק". כל סוגי הלחם מומלצים. יש גם ארוחות בוקר.  נמצא ב-Plac Zbawiciela.
- Warszawa Powiśle - בר מגניב ופופולרי שממוקם במבנה ישן שפעם הייתה בו תחנת רכבת. חוץ מבירה, משקאות ונשנושים, יש במקום גם הופעות חיות מידי פעם. ul. Kruczkowskiego 3B

- – - – - – - – - – - – - – -

תודה רבה לבוגושה מה-Adam Mickiewicz Institute, תחת משרד התיירות הפולני שהזמינה אותי לסיור הנהדר. אם יש עוד מדינות שרוצות להזמין אותי לזלול ולצלם אצלן, תפאדל.

תודה גם לאגנס ולוויצ'ק על האירוח המעולה.

אם מעניין אתכם, רונית ורד והצלם דן פרץ מעיתון הארץ הוזמנו לסיור מאוד מאוד דומה בשנה שעברה, ודיווחו על כך בפורטרוט.

חולה על פירות ועל עוגות פרי, ואם יש איזשהו יתרון לקיץ החם והנוטף הזה – הוא פירות הקיץ הבשרניים שלרוב תמצאו אותי זוללת על המרפסת, מכוסה במיץ עסיסי כמו ילדה בת 2 עם כתפיות. זו עוגה נהדרת להכין אם נמאס לכם לאכול את הפירות סתם כך. היתרון שלה על עוגות פרי אחרות (במיוחד כאלה עם פירורים למעלה), היא העובדה שלא צריך להכין בצק קראמבל קפריזי עם קוביות חמאה קרה, ולא צריך להקציף חמאה רכה להכנת העוגה עצמה. הבצק והפירורים הוא אותו בצק, ואת המלית מרכיבים תוך שניות ספורות כבר באותה הקערה, ולא, לא צריך לשטוף.

הבסיס הוא בצק שחום וקריספי, ובפנים מלית קרם וניל רכה ועשירה, שבתוכה צפות קוביות עסיסיות של פירות קיץ, שנאפו רק עד שהתרככו קלות והחלו להתבוסס בעסיס של עצמם, אבל לא קוואטץ מוחלט. אז איזה פירות הולכים פה? כל מה שבעונה עכשיו: דובדבנים, משמשים, נקטרינות, פירות יער (עוד מעט גם שזיפים), ואם יתמזל מזלכם והצלחתם למצוא – הרוברב (פירוט בהמשך). פינוק מענג לצד כוס קפה, או קינוח מפואר לארוחה קיצית – תמצאו לכם תירוץ, ותכינו. שימו לב, יש גם ווריאציה טבעונית למטה. המתכון פורסם במקור במדור שלי בזמנים מודרניים, והוא עיבוד שלי על מתכון מספר ה-Pies an Tarts של דודה מרת'ה. הכמות: 8-10 מנות, בתבנית 24 ס"מ עגולה.

הכל התחיל כשגל סיפר לי על מנה משוגעת שהוא רוצה לנסות עם איזשהו חטיף נוסטלגי מהסופר (ואני לא אספר איזה. כשהיקום יהיה מספיק בשל לכך, גל יחליט ויספר בעצמו!). עברתי על אותו המדף בסופר והחלטתי גם אני להשתגע עם חטיף נוסטלגי אחר. הכוכב של סלסלת הקקמייקות בסופר – חטיף בוטנים בקרמל! יושב לו ובוכה כי אפילו ב5.99 אותו אף אחד לא רוצה. אז אספתי עוד כמה מרכיבים (חמישה סך הכל, יחי הפשטות, ביצ'ז!) והכנתי לי מוקפץ מטריף עם טעם כמעט כמו של פד תאי, ברבע מכמות העבודה והלכלוך. הכמות: 4 מנות.

המילקשייק שלי מביא את כל הבנים לחצר, והם כזה: "מה, זה בכלל לא מילקשייק!" ואני כזה: "אבל זה בריאא!! ויש בזה סיבים וויטמינים וצ'קרות, מה, לא תטעמו??@?". בגספאצ'ו מדובר, למעשה, במילקשייק סלט ערבי (חחח, יופי מאיה ירית לעצמך ברגל הרגע). אבל תנו לו צ'אנס ותנסו אותו לפחות פעם אחת, וכי למה? יש לו טעם מזוקק של קיץ. בין אם שותים אותו בחצר, או במטבח, או בחדר הכביסה. קצת חמוץ, קצת מתקתק מעגבניות הקיץ הבשרניות, אדום וסמוק ומוקצף מרוב עסיסיות. הבונוס הוא שאין בו כמעט קלוריות והוא ממלא כהוגן. והוא קר ומרענן ויאמי יאם. אז בנים בחצר, קומו ותורו אחר מי שיטלטלכם אנה ואנה.

יש אנשים מוזרים כאלה שאם ממש חם אז "לא בא להם לאכול" (דני הוא כזה). ודפ?! אני בחיים לא אפספס ארוחה. אבל יש משהו בדברם לפעמים, כי החום המעיק הזה הופך את כל נושא ארוחת הערב למעיק בפני עצמו. אפילו להכין חביתה הופך להיות תיק. בדיוק בשביל ערבים כאלה נולד הגספאצ'ו, מרק העגבניות הספרדי המפורסם. הוא מוכן תוך בדיוק 3 דקות עבודה, וטעמו עולה בהרבה על סכום חלקיו. אני מזהירה מראש שזה ממש לא מתכון תקני, אלא אדפטציה סופר-עצלנית וסופר-זרקנית שלי, שחותכת הרבה פינות בשם הנוחות והחסכון הקלורי. אבל אל תקטלו עד שלא תנסו. המקור, איך לא, מ-everyday food.  ברצינות. הכמות: מנה אחת, אבל אפשר להכפיל ולשלש בכיף.

הנחת המוצא שלי היא שבקרב אוכלוסיית בלוגרי האוכל קיימת שכיחות גבוהה מהרגיל של כמה הפרעות נפשיות. ולכן אני לא מרגישה רע במיוחד עם ההפרעה הפרטית שלי: חיבתי המטרידה להסתובבויות בסופרמרקטים. בין אם אני בחו"ל, או בין אם אני בדרך הביתה מזומבה ועוצרת רק להביא עגבניות לגספאצ'ו, אני אף פעם לא עומדת בפיתוי של לעשות סיבוב ולראות מה חדש. אולי חס וחלילה תיפול עלי איזו השראה לכתבה או פוסט חדש??! אז באחת מההסתובבויות הללו נפלתי על שטיק חמוד שממש ריגש אותי מסיבה לא ברורה – מיני רביולי מוכן במילוי גבינות! תוצרת איטליה! (יש גם מלית פטריות). הרביולי הזה, שאפשר למצוא אותו על מדפי הפסטה היבשה (רק בשופרסל, כי הם מייבאים אותו), עולה חצי מחיר מבן דודו שנמצא במקררים ליד מוצרי החלב. ואחרי כמה נסיונות שקיבל אצלי – המסקנה היא שהוא די מעולה. תכל'ס, הוא התאים בול למרשם שסימנתי לי, איך לא, מ-Everyday Food, גליון ספטמבר 2012.

יושבים? קבלו – רביולי קנוי (הו, לא!), מוטבע בשלולית של ווינגרט בזיליקום ביתי (שמכינים תוך דקה וחצי), ומעורבב עם ערימה עסיסית של עגבניות שרי. הרוטב מוכן בפחות זמן ממה שלוקח למים של הפסטה לרתוח, וזה בדוק. מחפשים ארוחה קיצית מהירה ולא מעיקה? הנה, זה בול בשבילכם. ואגב, אם אין לכם כוח לקנות רביולי במיוחד, או שלא הצלחתם להשיג, אותו הרוטב יעבוד גם עם פסטה מבושלת רגילה. במקרה כזה אני ממליצה לגרר שפע של פרזמן מלמעלה, לפיצוי. אין לכם בלנדר? לג'יט. פשוט קצצו דק את הבזיליקום וערבבו בקערה עם השמן והלימון. לא נספר לאף אחד. הכמות: 4-5 מנות.

את המיץ הזה אני מכינה בחודשיים האחרונים, כמעט כל בוקר, בחדווה רבה. על כל טרנד המיץ הירוק הזה אפשר היה לשמוע לאחרונה אם פתחתם קצת אוזניים, אבל בחיים לא חשבתי שאני אהיה הטיפוס שמכין את השטויות האלה. אני לא מחוברת לצ'קרות שלי, לא מתחברת ליוגה, ובטח ובטח שאין לי בבית מכונה מפלצתית שהופכת כל עצם דומם למיץ סחוט טרי. עד שנתקלתי בפוסט הזה בבלוג פורטוגזי ממיס לבבות.

"עזבו שטויות," הפוסט אומר, פחות או יותר, "תתחילו מכמה דברים בסיסיים: תפוח, קצת תרד, ומים. תטחנו אותם בבלנדר ותסננו". תקבלו מיץ ירוק יפהפה עם טעם שהוא קרוס בין מיץ תפוחים ללימונדה. התרד לא מורגש בעליל, והגוף חוגג על כל הוויטמינים והמינרלים. שדרוגים למתכון הבסיס הזה יש עד בלי די, ואפשר גם לעשות אותם בהדרגה, לאט לאט, ורק אם מתחשק. בקיצור, התמכרתי, ונפתח לי עולם שלם של מיצים מעולים בצבעים מתעתעים.

אנשי השאנטי תמיד אומרים "החיים זה עניין של איזון", וכך גם ההתעסקות עם המיצים האלה. הפוסט הזה יספק תחמושת לבריאותנים, שתכף יגיעו וירטנו שהבלנדר בכלל מחמצן את הירקות יותר מידי, הרבה יותר ממסחטת הניו אייג' בשיטת הצנטריפוגה האיטית שקנו ב-1300 ₪ בשבוע שעבר. ומה החוכמה להוסיף סוכר וממתיקים למיץ בריא להפליא? וכי למה מוסיפים מים ומדללים את המרקחת המרוכזת והיקרה מפז? ומה בדבר כל הריסוס והג'יפה שמרססים על עלי הסופרמרקט שלנו היום? אז כל זה נכון והגיוני, אבל גם אם לא תכינו את המיץ הזה מירקות אורגנים שקטפתם זה עתה מהחצר, וגם אם לא תצרכו אותו כל יום לפנות בוקר עם שיעור הטאי צ'י מול הזריחה, הוא עדיין יעשה לכם טוב ולגוף שלכם עוד יותר. גם אם תכינו אותו רק פעם בשבוע, מירקות פשוטים מהסופר. אז זה לא יהיה זהה למיץ שבספא המעצבים האורגני ההוא מחוץ ללוס אנג'לס, אבל זה יהיה נפלא. ועדיף קצת בריאות מבלי בריאות בכלל. ואם המיצים צריכים קצת תגבור מתוק חיצוני, זה בסדר, נזרום. המתכונים פורסמו לראשונה במדור שלי ב"זמנים מודרניים".

אז מתכון הבסיס, כאמור, מבוסס על פטנט שאמור להפטר מהצורך במסחטת המיצים היקרה והאימתנית שתופסת נדל"ן יקר במטבח, ומצריכה גם שטיפה מסורבלת ומייגעת אחרי כל שימוש. הפתרון הוא שימוש בבלנדר (ואם אין, גם פוד פרוססור יהיה תחליף סביר) – טחינת כל מרכיבי המיץ עם קצת מים, ואז סינונם דרך בד כותנה דקיק כלשהו. המיץ המתקבל מדהים בטעמו ובצבעו, ואחרי שלוק אחד ממנו כל מה שתרצו זה רק לגמור את כל הכוס בבת אחת וכבר להתחיל לתכנן על איזו ווריאציה תכינו בפעם הבאה. האפשרויות הן אינסופיות:

השטיק עם הבלנדר והסינון מאפשר להפיק מיץ ממרכיבים שלא חלמתם אפילו לסחוט מהם מיץ. והעובדה שאנחנו משתמשים בבסיס טעמים טוב (תפוח + לימון + מים, על משקל המיץ תפוחים/לימונדה), מאפשרים לכם להנות מכל היתרונות הבריאותיים של דברים שאתם לא תמיד טורחים לצרוך בארוחה רגילה. נסו לגגל על היתרונות הבריאותיים של תרד / פטרוזיליה / סלק / כרוב / קייל (או באנגלית KALE – כרוב העל האובר-היפסטרי שהחל לבצבץ גם בארץ לאחרונה) – ותבינו.

אבל כדי לעשות לכם קצת סדר, הנה ההמלצה הראשונית והכי פשוטה, שיוצאת גם הכי טעימה ועדינה:

אני אוהבת להוסיף לנוסחה גם חצי לימון שאני מעיפה לו את כל הקליפה עם סכין קטנה (כולל החלקים הלבנים) – תכף יגיע הסבר.

על בסיס הנוסחה הזו אפשר להתחיל להשתגע ולהוסיף מכל הבא ליד.
אוקיי, אוקיי, אז בואו נעצור רגע לשאלות ביניים -

אז למה בכל זאת מוסיפים מים?
כי בניגוד למסחטת הירקות הקשים היקרה והמסורבלת, לבלנדר המצוי קשה להתמודד עם כל כך הרבה מוצקים בבת אחת. קצת מים על ההתחלה יעזרו לו להתחיל עם הטחינה כך שהתערובת לא תיתקע כל שנייה ותצטרכו לחלץ אותה מהשוליים. כל הטעם והויטמינים של הפירות והירקות יוצאים החוצה למים (כי הרבה מהויטמינים מסיסים במים, ואלה שמסיסים בשומן יצאו גם הם אם תוסיפו קצת שומן לתערובת המיץ – נניח כמה אגוזי מלך, או טיפה חמאת בוטנים או שקדים). עוד תפקיד חשוב שהמים ממלאים הוא איזון טעמים. מיץ טהור של פטרוזיליה או תרד לא יערב לליבם של רוב בני האנוש שאני מכירה. אבל כשמדללים אותו עם קצת מים, ומאזנים אותו עם טעם מוכר ומתוק של מיץ תפוחים ביתי, הוא הרבה יותר ידידותי למתחילים כמונו.

חדשים בעסק? מפחדים מהטעם?
אל דאגה. בחרתי את המתכונים הללו בדיוק כך שיאזנו בין בריאות לטעם חמוץ-מתוק עדין ונהדר, שיערב גם לחיכם של לאנשים שחושבים שהם לא אוהבים "מיץ ירוק". אם אתם בכל זאת רוצים לרכך את המכה ולהתחיל יותר באיזי, הדרך הכי טובה לאזן את טעמו של המיץ הוא פשוט לקרב אותו יותר לטעם של לימונדה – ולהוסיף אקסטרה מיץ לימון וסוכר (או דבש, או מייפל, או אגבה) לפי הטעם. רוצים שהילדים יתחברו? הגניבו פנימה כמה טיפות וניל, ושווקו את המיץ תחת שמות יצירתיים כמו "המפלצת הירוקה" או אפילו "מיץ פטל מלכותי של נסיכות / מסיבות תה" (אנא עארף?). את התוספות המיוחדות כמו פטרוזיליה וקייל, יוסיפו המתקדמים שלא מסתפקים ברק "קצת בריא".

יתרונות המיץ הסחוט
בגלל הסינון, והעובדה שכל הסיבים נשארים בחוץ, המיץ טס בטיל דרך מערכת העיכול וכל הוויטמינים והמינרלים שלו נספגים במהירות שיא. תהליך הטחינה והסחיטה גם מאפשר לכם לצרוך בקלות כמות גדולה של ירקות ופירות שהייתה יכולה להיות מייגעת לאכילה סתם כך, במיוחד אם אתם לא חובבי ירקות באופן כללי. שימו לב שהמיץ הבסיסי מתוק באופן טבעי בגלל התפוח ולא צריך להוסיף לו סוכר.

הטריק של סינון הרסק הטחון במגבת מדמה את הפעולה שמבצעת מסחטת פירות קשים מקצועית. הכי פשוט לסנן עם בד כותנה (כמו מגבת מטבח, או בד חיתול, או חולצת טריקו ישנה ונקייה) ופשוט לכבס אחרי (במכונה, או ידנית תוך 2 דקות). אבל אם אתם מחפשים פתרון יותר פרקטי ויום-יומי, השתמשו במגבות נייר רב-פעמיות, כדוגמת "סנו רב מגבת" (כ-15 ₪ לגליל שיספיק לכם לכ-60 כוסות מיץ ענקיות) , או החיקוי המקביל הזול שלו של מותג הסופרמרקט החביב עליכם. המגבות הנ"ל נמכרות בזיל הזול בגלילי ענק, עומדות בגבורה בלחץ הסחיטה, ונזרקות לפח בתום השימוש (אם מתעקשים, אפשר לנקות אותן ולהשתמש כמה פעמים).

מגבות נייר חד פעמיות רגילות לא מתאימות כאן כי הן נקרעות (גם אם משתמשים בכמה שכבות, זה פשוט לא עובד טוב). אם אין לכם בד או מגבת כדי לסנן, אפשר פשוט להעביר דרך מסננת דקה רגילה מבלי ללחוץ על המוצקים כדי שהמיץ יישאר חלק ונעים לשתייה. בלי הסחיטה האינטנסיבית עם המגבת תאבדו קצת מיץ בדרך, אבל זה עדיף מלנסות לשתות רסק דלוח מלא גושים. לא כיף.

שימו לב – מומלץ לשתות את כל המיצים תוך 20 דקות מרגע הכנתם כדי להנות ממקסימום וויטמינים ומינרלים (ועדיף על בטן ריקה. אבל לא חובה). אם אתם רוצים לחסוך זמן, חתכו מראש את כל הירקות ושימו בקערת הבלנדר במקרר ערב קודם. למחרת רק הוסיפו מים, טיחנו וסננו. אם לא יעזור בית דין ואין לכם זמן לדברים כאלה על הבוקר, סחטו מראש ושמרו במקרר. חלק מהוויטמינים ילכו לאיבוד, אבל זה עדיין עדיף על כלום.

תאלתרו!
התייחסו למתכונים הללו רק כנקודת התחלה. הוסיפו או החסירו מרכיבים ותוספות לפי הטעם ולפי המצאי במקרר: ג'ינג'ר (טרי או מסוכר), פטרוזיליה, בזיליקום, אגוזים מכל הסוגים, פירות יבשים, ושלל פירות וירקות (גזר! אפרסק! סלרי! מנגולד! אגסים! תפוזים!). רק לטחון עם מעט מים (ולקלף, אם הקליפה מרה), לסנן, ולשתות לרוויה. אני ממליצה תמיד לכלול תפוח וכוס מים בבסיסו של כל אלתור.

פרי + נענע + לימון = חגיגה!
אם אתם לא בעניין של מיצים יוצאי דופן או בריאים יותר מידי, לכו על הנוסחה המנצחת לעיל והכינו לכם מיץ אננס (אפילו מאננס משומר), אבטיח, או ענבים טרי וביתי. יאמי! פשוט טוחנים עם קצת מים (או מיץ פרי), נענע ולימון מנוקה מהקליפה (תכף הסבר), מסננים כרגיל, ושותים בכיף.

אז איך תכל'ס עושים את זה? הנה ככה:

מיץ ירוק בסיסי למתחילים
כמה שלוקים מהשיקוי המרהיב ותרגישו כאילו הכניסו לכם בטריות. מדובר במשקה אנרגיה לכל דבר – והטעם? כמו לימונדת עשבי תיבול מרעננת. תרגישו חופשי להוסיף או לגרוע לפי המצאי בבית, או לפי הבטחון. בהתחלה קצת מפחדים, אבל אחרי שרואים שזה טעים, אפשר להתחיל לאלתר ולהוסיף עוד דברים ירוקים! הכמות המתקבלת: כ-2 כוסות מיץ (בשבילי זו מנה אחת).

המרשם הראשוני הבסיסי שראיתם למעלה הגיע מהבלוג הנ"ל, אבל בעיני תוספת של חצי לימון עושה את כל ההבדל (מומלץ!!!!). כל השדרוגים (+) אופציונלים לגמרי:

חותכים גס תפוח ירוק גדול.

אין צורך להסיר את הקליפה או את הגרעינים, אבל את הגבעול כן צריך להעיף. לחתוך מספיק רק שיהיה לבלנדר קל יותר להתחיל לעבוד.

נסיר את הקרום מחצי לימון כך שישאר רק בשר הפרי. קודם מתחילים עם השפיץ על ידי כך שפשוט מנסרים את כל הכיפה העליונה (בערך ס"מ):

ואח"כ פשוט מנסרים לגובה הפרי כדי להעיף כמה שיותר מהקליפה (כולל החלק הלבן המר), ולבזבז כמה שפחות מבשר הפרי עצמו:

אל תפחדו מהגרעינים ואל תעבדו קשה מידי על להעיף אותם. בסוף נשארים עם כזה דבר:

אפשר במקום זה גם לסחוט את המיץ של הלימון ולהוסיף למיץ, אבל בעיני הרבה יותר יעיל פשוט לקלף עם סכין ולטחון, כי הרי הכל עובר סינון בסוף.

שמים בבלנדר את קוביות התפוח ובשר הלימון יחד עם כוס אחת של מים. אני אוהבת ג'ינג'ר ולכן מוסיפה גם פרוסה דקה ממנו. לא חובה!

המים יעזרו לעסק להטחן כמו שצריך:

אחרי כמה שניות, כשכל הקוביות התרסקו, אפשר לעצור רגע ולדחוס לתוך הרסק את הירוקים.

הבסיס הוא כוס אחת דחוסה של עלי תרד (מומלץ בייבי תרד, הרך והעדין, אם מוצאים. אבל עובד עם תרד רגיל), אבל אני מוסיפה גם פטרוזיליה (לא חובה).

טוחנים את הכל טוב טוב יחד:

וממשיכים לטחון עד שהוא חלק וירוק, כ-15 שניות.

עכשיו מכינים בצד קערה (כאן אני משתמשת בקערת המיקסר), מניחים מעליה מסננת מכל סוג:

מרפדים את המסננת בבד כותנה נקי או במגבת רב פעמית:

אם אין בד או מגבת לסינון, כאמור, אפשר להסתפק רק במסננת דקה, ומבלי לדחוס את המוצקים דרכה יותר מידי. משיג את אותה מטרה, רק יתקבל פחות מיץ.

מוזגים פנימה את הרסק.

בזמן שהמיץ מתחיל לטפטף לו דרך המגבת אני בדרך כלל ניגשת לכיור לשטיפה מהירה של מיכל הבלנדר. אפילו לא חובה סבון. כל עוד עושים את זה מיד הוא נשטף פרפקט תוך פחות מ-10 שניות.

אוספים את שולי הבד או המגבת, חופנים אותם בהידוק של אגרוף, וסוחטים היטב את המיץ לתוך קערה.

מועכים ולשים קצת את המוצקים שבמגבת כדי לסחוט מקסימום מיץ לתוך הקערה. בסוף מה שנשאר במגבת נראה ככה:

קצת דומה לסיבים שנשארים במסחטת המיצים המקורית. הם די יבשים וחסרי טעם, ומרת'ה אפילו פעם אמרה שהיא ניסתה לתת את זה לתרנגולות שלה והן לא נגעו בזה (מרת'ה גם שותה מיץ ירוק כל בוקר, איך לא). אני יודעת שאתם מצפים שאתן פה איזה שימוש קסם לסחל'ה הזה, אבל אין לי. אם אתם מתעקשים, מניחה שאפשר להוסיף לזה ביצים וקמח וללבב לביבות. לא, אני לא באמת אמרתי את זה הרגע.

בקיצור, את המיץ המתקבל מוזגים מהר מהר לכוס יפה וגבוהה. שותים ואומרים "אהההה".

שדרוגים (למתקדמים)! אני מכינה את המיץ הזה כל בוקר, והתחלתי להוסיף לשלי גם חופן נאה של פטרוזיליה (כולל גבעולים, בערך רבע חב' פטרוזיליה – סופר בריא!), פרוסה דקה של ג'ינג'ר (אין צורך לקלוף) ואם במקרה יש לי, אז גם עלה גדול של קייל (בלי הגבעול). טעים! אפשר גם להחליף את כל התרד בכמות זהה של קייל קצוץ דק, או מנגולד, אבל התרד הכי עדין בטעמו. אפשר גם להחליף את כוס המים בשני מלפפונים (אין צורך לקלוף), אבל טעמם יהיה מורגש יחסית, אז קחו זאת בחשבון.

מיץ סלק והפתעות

מילים רבות נכתבו בשבחו של הירק הפחוס והכעור, ועל כמה שמדובר למעשה בסופר-ירק, שבכוחו לרפא כל מחלה וכל מכאוב. אך צבעו המתעתע של המיץ היפהפה הזה די מוכר את עצמו. הטעם המתקתק הטבעי של הסלק משתלב עם הלימון והתפוח למעין משקה חמוץ-מתוק מתובל, מרווה להפליא, וממש "רגיל" ולא מוזר בטעמו. התוספת הקטנה של הכרוב הסגול לא חובה, אך כמעט ולא מורגשת בטעם ומוסיפה המון בריאות וצבע. הכמות המתקבלת: כ-2.5 כוסות מיץ. טוחנים בבלנדר חצי סלק בינוני, קלוף וחתוך גס, יחד עם תפוח ירוק גדול חתוך גס, חצי לימון מנוקה מקליפתו, וכוס מים. כשנוצר בבלנדר רסק קוצצים דק דק רבע כרוב סגול קטן (או שמינית כרוב סגול גדול) וטוחנים פנימה. מרפדים מסננת בבד כותנה נקי או במגבת רב פעמית ומוזגים פנימה את הרסק. אוספים את שולי הבד או המגבת וסוחטים היטב לתוך קערה. אם יש הרבה רסק ורואים שהוא הולך למלא את הבד לגמרי, מוזגים רק חלק ממנו, סוחטים, נפטרים מהשאריות היבשות, ואז מוזגים וסוחטים את השאר. מוזגים את המיץ המתקבל לכוס יפה וגבוהה ושותים לרוויה.

שדרוגים! פרוסה דקה של ג'ינג'ר תלך פה נהדר. אפשר גם לזרום עם המוטיב הסגול ולזרוק פנימה חופן נאה של פירות יער טריים או קפואים (ובמקרה זה מומלץ לאזן אותם עם קצת סוכר או דבש). גם גזר קלוף וקצוץ גס יתקבל בברכה!

מיץ מלון ומלפפון
אחרון חביב, גרסת הלייט של מיצי הירקות, עם טעם עדין, מתקתק, ומרענן כהוגן. צבעו הצהצהב וטוב המראה ירכך גם את ליבם של סרבני הבריאות הקשוחים ביותר. ואם יש ספק, אז כמה כפיות דבש וכמה טיפות תמצית וניל יעלו את סיכויי ההצלחה. הכמות המתקבלת: כ3.5 כוסות מיץ. קולפים וחותכים לקוביות חצי מלון קטן ובשל (אין צורך להפטר מהגרעינים, להיפך – הם מעשירים את המיץ בחלבון וחומצות שומן בריאות שיסייעו בספיגת הוויטמינים), ומסירים את הקרום מחצי לימון כך שישאר רק בשר הפרי (אפשר גם לסחוט את המיץ ולהוסיף במקום). חותכים מלפפון אחד בינוני גס (אין צורך לקלוף). טוחנים את קוביות המלון, המלפפון והלימון בבלנדר יחד עם חצי כוס מים. אם רוצים, אפשר לטחון פנימה גם חופן נאה של עלי נענע / בזיליקום / לואיזה, אם יש. מרפדים מסננת בבד כותנה נקי או במגבת רב פעמית ומוזגים פנימה את הרסק. אוספים את שולי הבד או המגבת, וסוחטים היטב לתוך קערה. אם יש הרבה רסק ורואים שהוא הולך למלא את הבד לגמרי, מוזגים רק חלק ממנו, סוחטים, נפטרים מהשאריות היבשות, ואז מוזגים וסוחטים את השאר (אם מנסים לסחוט כמות גדולה מידי בבת אחת, הרסק ימצא דרך לברוח החוצה לתוך הקערה). מוזגים את המיץ המתקבל לכוס יפה וגבוהה ושותים בהנאה.

שדרוגים! אפשר להחליף את חצי כוס המים בחצי כוס מיץ שאוהבים (עדיף 100% מיץ ולא הנקטרים המסוכרים והדביקים שנמכרים בקרטונים) – נניח, תפוזים, תפוחים, או אפילו לימונדה.

ולסיכום -
מילה אחרונה בשבחם של המיצים המעולים הללו – ממליצה בחום על הסרט "שמן, חולה, כמעט מת" של איזה בחור אוסטרלי אחד שהחליט יום בהיר אחד שנמאס לו להיות שמן וחולה אז החליט לעשות את מה שכולם עושים היום – הלך להסתובב ברחובות אמריקה, וראיין אנשים רנדומליים לדוקומנטרי שעשה על עצמו. תוך כדי שהוא בדיאטת מיצים רצחנית. הסרט רחוק ממושלם, ואפילו יורד קצת נמוך, אבל יש בו כמה קטעים מבריקים שמצדיקים לגמרי את הצפייה.

יש גם את הבלונדה הזו כריס קאר, שטוענת שניצלה מסרטן בזכות המיץ הזה, אבל היא קצת הזויה בעיני (והופ! בדיוק תרגמו את הספר שלה לעברית).

מצאתם עוד אלתורי מיץ מגניבים? ספרו לי בתגובות!

פינת התכל'ס
להכנת מיץ בסיסי, קוצצים גס וטוחנים את כל המרכיבים בבלנדר יחד עם כמות המים המצויינת, מוזגים בהדרגה למסננת מרופדת בבד כותנה או נייר מגבת רב פעמי (חד פעמי לא עובד), סוחטים היטב, משליכים את השאריות היבשות ושותים את המיץ לרוויה.

מיץ ירוק: 1 תפוח + 1 כוס דחוסה תרד טרי + 1 כוס מים (אפשר גם חצי לימון מקולף / פרוסת דקה ג'ינג'ר / חופן קטן פטרוזיליה)
מיץ סגול: 1 תפוח + חצי סלק קלוף + חצי לימון קלוף + כוס מים (אפשר גם ג'ינג'ר ונתח קטן של כרוב סגול קצוץ דק)
מיץ צהוב:  חצי מלון קטן קלוף, כולל הגרעינים + מלפפון אחד + חצי כוס מים (אפשר גם חופן עשבי תיבול).

אוף טופיק
אני בהפסקה של 10 ימים מרוטינת המיץ הירוק שלי כי אני כרגע בעיצומו של סיור קולינרי בטייפה באירוח ממשלת טאיוואן. אם יש לכם המלצות בשבילי (בהמשך לבקשתי בפייסבוק) לדברים טעימים בעיר שהסיור עשוי לפספס, אשמח לשמוע בתגובות!

ברגע שתטעמו ביס מהדבר הזה לא תבינו איפה הוא היה כל החיים שלכם. זהו הנשנוש האולטימטיבי בקפיטל נון. ליד בירה, ליד יין, ליד דלק מטוסים, או כל משקה אחר, בכל שעה של היום. הבונוס הוא שהוא יכול לתפקד כמתאבן מסיח דעת לאורחי החג שלכם בזמן שאתם עסוקים בלשנע תבניות מהבילות או לעשות ספונג'ה מאחורי גבם. ואם אורזים אותו בחוכמה, הוא מתפקד גם כמתנת חג קטנה ונחמדה. אז מה קורה פה? האגוזים הקלויים מתקרמלים בתנור עם ציפוי היסטרי – קצת מתוק, קצת מלוח, קצת חריף, וביניהם טמונות פיסות קטנות של ג'ינג'ר מסוכר שהופכות לסוכריות קטנות ונגיסות. ואת כל השילוב ביחד, ממש קשה להפסיק לאכול. מומלץ להכפיל כמויות מראש. מקור המתכון: Everyday Food, גליון דצמבר 2010. הכמות: 3 כוסות.

"אל תדאגי מאיה," הרגיע אוון, עורך המגזין האירי Travel Extra, "עד סוף השבוע יקרה לפחות משהו אחד שיגרום ללב שלך לרקוד". אוון שם לב לפרצוף התשעה באב שלי. כי במקום להסתובב ברחוב ולחקור את העיר המטריפה הזו, אנחנו בעיצומו של מרתון מוזיאונים. אני נמצאת בסיור קולינרי רשמי בטייפה מטעם ממשלת טייואן, ויחד איתי 23 עיתונאים מרחבי העולם. כולנו מסובים לשולחן במסעדת פירות ים גדולה ונטושה בפרבר Tamsui של טייפה, והפלטה המסתובבת שעל השולחן שלפנינו עמוסה לעייפה במטעמי ים טייואניים עלומי שם.

את הבוקר העברנו בסיור במוצב סנטו דומינגו. אל תשאלו אותי מה יש שם, כי מהר מאוד הבנו אני ולינדה, כתבת האוכל של ה-la times, שמוטב לנו לחמוק החוצה וללכת לשוק האוכל שראינו מהאוטובוס בדרך. לאור סופת הגשמים הגדולה שהחליטה לפקוד את האי, נראה כי היום הולך להיות ארוך. ותכל'ס, להגיד את האמת, הדברים המעניינים שראיתי ואכלתי בטייואן קרו רק כשהברזתי לפרקים מהטיול המאורגן של קבוצת העיתונאים, שסבב סביב מוזיאוני סקסופון, רהיטים עתיקים, חנויות מזכרות, ומסעדות בינוניות לרוב. את העיר התוססת, הטעימה ומסבירת הפנים הזו גיליתי דרך הרגליים כשנשארתי בעיר אחרי שהסיור הרשמי נגמר וכולם חזרו לארצותיהם.

למזלי הרב, הארכתי את השהות שלי בכמה ימים כדי שיהיה לי צ'אנס לחקור את העיר קצת בעצמי, בעצת גל ואורן הגאונים, שסייעו לי בבניית לו"ז מתוקתק ומהוקצע לארבעת הימים שנותרו (על בסיס הטיול המקיף שביצעו ותיעדו לעילא ולעילא בבלוג ייעודי משלהם. קריאת חובה!).

קשה לעשות סדר ברכבת ההרים הקולינרית המטריפה הזו (יש לי מספיק חומר לבלוג שלם), אז החלטתי לפצל את הפוסט לשני חלקים. השני יפורסם בעוד כמה ימים.

נתחיל בשלושת המנות הכי טעימות שאכלתי בכל הטיול, ללא סדר מסויים:

א
זו מנה של איזשהו חלק פנימי של חזיר (מהמרת על מעיים) ברוטב לימון חמוץ, שאפילו לא אנחנו הזמנו, אלא שולחן שישב לידנו.

זו הייתה מסעדה משפחתית קטנה שגיליתי ברחוב פצפון ליד קניון Qsquare הענק (אין לי מושג מה השם של המסעדה. הכתובת: רח' Huáyīn מס' 27 – מפה), ומיד סחבתי אליה את שני ידידיי מהמשלחת – כריסטינה (עורכת הגרסה המקומית של מגזין GoodFood ברומניה, ובלוגרית) ורודולף (עיתונאי מאוסטריה, וגם פרופסור לקולנוע), שעתיים לפני ששניהם היו צריכים לעלות על המטוס הביתה. התפריט היה רק בסינית והזמנו בהימור טוטאלי, בסיוע בחור סיני נחמד שישב בשולחן לידנו וידע קצת אנגלית. כמובן שהכל היה מעולה:

עוף ברוטב חמוץ מתוק עגבנייתי

מלפפון ים מוקפץ ברוטב עוף עם אפונת שלג וגזר, וגם מנה של חזיר מוקפץ עם טופו. אבל מנת החזיר המדהימה הנ"ל, שלא אנחנו הזמנו בכלל אלא הבחוריקו הנחמד שישב לידינו עם המשפחה שלו והציע לנו לטעום, גנבה את ההצגה עם הרוטב החמוץ-מלוח שלה והפריכות המטריפה של החזיר. הייתה עוד מנה מעולה, אגב, של כבד חזיר, שטעמתי בשתי הזדמנויות שונות בטיול אבל לא יצא לי לצלם: פילטים קטנים של כבד חזיר עטופים ברוטב מתקתק וסמיך, שממש גוזרים עם הצ'ופסטיק ובולעים בחתיכות קטנות. מדהים (למרות שאני מתעבת כבד!).

ב
דג שלם ענק (אין לי מושג איזה, כי ההסבר שקיבלנו כשביקשנו היה: "או. דיס איז פיש") מטוגן בציפוי סופר פריך ומוגש עם רוטב חמוץ מתוק חריף סמיך.

פיסות הבשר של הדג התפרקו בקלות מהגוף במגע קל של הצ'ופסטיקס, והיו רכות, עסיסיות ועדינות בטעמן. מה שהדהים אותי זה שלמרות הציפוי הפריך והרוטב הסופר דומיננטי, אפשר היה עדיין להרגיש את הטעם של הדג הרך והטרי. למי שראה את הפתיחה של הסרט היפהפה "אוכל שתייה גבר אישה" (שצולם בטייואן וחמש הדקות הראשונות שלו הן הפרסומת הכי טובה שיש למדינה הזו), זה נראה כמו מנת הדג שמכינים על ההתחלה.

ג
שניצל טייואני ענק כמו שבחיים שלכם לא אכלתם.

כל קשר בין השניצל הישראלי של אמא שלכם ליצירת האמנות המונוסודיומית המבריקה הזו מקרי בהחלט. אני יודעת שלא מומלץ לאכול דברים שיותר גדולים מהראש שלי, אבל במקרה הזה פשוט אי אפשר להפסיק – 5 שקלים המחיר, והפיסה העצומה הזו, פריכה ומתפצפצת מבחוץ, ורכה ועסיסית ורותחת מרוב אדים מבפנים, תישאב במהירות ותשביע לפחות שניים שלושה אנשים רעבים.

את המקור טעמתי בשוק הלילה שילין (הדוכן נקרא "hot star fried chicken" ויש לו שלט כחול), וקלייר סיפרה לי שיש להם סניף זהה בלב שימנדינג, השכונה הצעירה והתוססת בה התגוררתי. בדקתי גם את הסניף שם והמוצר זהה לחלוטין. מושלם כארוחת לילה לפני שעולים לחדר לישון.

טאיוואן, מסתבר, היא בית לקלאסיקות אסייתיות רבות שתפסו תאוצה בעולם כולו: הפורק באן, סנדוויץ' עסיסי של בצק שמרים מאודה עם פיסות חזיר מבושלות ברוטב מתובל עם שפע של בצל ירוק (ואבקת בוטנים, במקור)? המנה שפרסמה את דייויד צ'אנג ממומופוקו בניו יורק? זה מכאן. באבל טי, משקה ממכר של תה קר ממותק עם חלב וכדוריות ג'לי גדולות (שעשויות מפניני טפיוקה מבושלות בסירופ תה כהה ממותק), שמוגש עם קש אופייני רחב במיוחד, שיכול לשאוב גם את הכדוריות השחורות והממכרות. השרב הכבד והאופייני ששורר במדינה הטרופית הזו הופך את הבאבל טי, ובאופן כללי את משקאות התה והקפה המקוררים, לדרך האולטימטיבית לשמור על קור רוח. הם נמכרים בזיל הזול בכל פינה ובכל חור, וכל משקה חם אפשר לקנות גם בגרסה הקרה שלו, שמגיעה כבר ממותקת ומוכנה לשתייה בכוס אטומה בוואקום, ארוזה בשקית דקיקה ונוחה לנשיאה. זה מרווה, זה ממכר, וזה ממלא בטירוף, אז היזהרו לכם! שלא תתחרבש לכם ארוחת הצהריים חס ושלום!

בטייפה רבתי, עיר הבירה של טייוואן, יש עשרות שווקי לילה גדולים, שנפתחים עם השקיעה ופועלים לרוב עד חצות.

חלקם מתויירים יותר ואת חלקם מכירים רק המקומיים, שעובדים שעות ארוכות במהלך היום וזה הבילוי שלהם – לצאת עם החבר'ה ולזלול המון המון מנות קטנות בזיל הזול. בארבעת הימים החופשיים שלי שבסוף הטיול ביקרתי בכל יום בשוק לילה אחר, וגם במהלך הטיול המאורגן חמקתי החוצה מהלו"ז הצפוף וביקרתי בשני שווקי לילה בערים Keelung וב-Taichung City שהיו חביבים, אך לא העיפו לי את הסכך (ועל הראשון עוד בורדיין המליץ).

אבל לי היה מזל גדול כי לי הייתה את העזרה המקומית הכי טובה שיכולתי לבקש: קלייר, חברה של קרוב משפחה שלי (האדון המכובד גיל קול, שעובד כבנקאי השקעות בסינגפור!), הבחורה הכי חמודה, מצחיקה, ומתוקתקת שיש. ובניגוד לרוב האנשים בטייפה, היא מדברת אנגלית מצויינת!

אז קלייר לקחה אותי לסיבוב בדוכנים האהובים עליה בשוק שילין (士林夜市 – Shilin Night Market), שנחשב אחד הגדולים והמתויירים ביותר, אבל אני וקלייר פשוט קפצנו בין הדוכנים הכי טובים ותקתקנו את כל מה שהיה חשוב לראות תוך פחות משעה! גולת הכותרת הייתה כמובן השניצל המטריף הנ"ל:

אבל זללנו המון דברים טעימים. וביניהם:

קרח מגולח!! (במקום שנקרא שין פה טינג, 辛發亭冰品店 ונמצא בתוך שוק שילין – מפה / מאמר מפורט)

לוקחים קובייה של קרח, דוחפים אותה למכשיר שנראה כמו מיקסר, שמסובב אותה במהירות שיא, וסכין סופר חדה מלמטה מגלחת אותה לשבבים דקיקים ואוויריים שנוחתים כמו פתיתי שלג לצלחת ונראים קצת כמו מקופלת. אותה הקובייה יכולה להיות קרח רגיל, וזה יכול להיות קרח שעשוי מחלב ממותק, או פודינג חמאת בוטנים, או כל טעם שתעלו על דעתכם.

מעל הר השלג הזה אתם בוחרים את הטופינגז, שחלקם נראים כאילו הגיעו מהחלל החיצון – קוביות פודינג וג'לי בטעמים שונים ומשונים, שעועית אדומה או שעועית מש מבושלת בסירופ (וזה טעים, תאמינו או לא), וקוביות גדולות של פירות טריים.

קלייר המליצה ללכת כאן דווקא על משהו בלי פרי, כי בהמשך היא תיקח אותי לאייס מונסטר, המקום הכי מפורסם לשייבד אייס עם מנגו. את הטעם והמרקם של הדבר הזה קשה לתאר – זה משהו שחייבים לטעום: כמו עשרות שכבות דקיקות של גלידת שמנת שנמסות בפה למעין קרוס בין גלידה לשרבט מהחלומות. טעים ברמות קיצוניות!!! אנחנו טעמנו את השייבד אייס בטעם חמאת בוטנים. יאמי.

עוד מעדן – חלב פפאיה. שזה בדיוק מה שזה נשמע:

חלב טרי ופפאיה טריה שטוחנים יחד בבלנדר (עם סוכר או בלי סוכר, לבקשתכם), למילקשייק טעים טעים. הפפאיה הטרייה בטיוואן לא דומה לשום פפאיה שטעמתם מימיכם.

גם בשוק, כמו בכל מקום אחר שתלכו בו בטייפה לא תוכלו לברוח מהמלכים האמיתיים ששולטים ברחובות: הכלבים.

או יותר נכון -

הם הבעלים, ובני האדם הם הכלבים שלהם, שנושאים אותם במנשא, או עגלה של תינוק, רק כדי שכפות רגליהם הצמריריות לא יגעו ברצפה חס וחלילה.

(אל תפספסו פוסט היסטרי של גל בנושא)

עוד מטעמים נהדרים מהשוק:

לחמניה אפויה בטאבון עם חזיר וטונות של בצל ירוק. את הדוכן הזה, כמו רוב הדוכנים המוצלחים, מזהים לפי התור הארוך של הסינים שמחכים בסבלנות למנה שלהם. רוב הדוכנים עם התור הארוך מצדיקים את ההמתנה וזו דרך טובה להמר אם אתם לא יודעים מה לבחור.

שיפודים מטוגנים של חלקים פנימיים מעניינים ביותר. כל סועד מקבל סלסלה, זורק לתוכה את כל הזוועות שבא לו לאכול יחדיו על שיפוד (שזה אומר נקניקיית דם של חזיר, רגלי תרנגולת, סטינקי טופו [שזה אומר קוביות טופו שהותססו בציר דגים ושאר זוועות עד שהן מעלות ניחוחות שקשה לתאר] ושאר mystery meats), תוכן הסלסלה משופד ועובר טיגון ופידור של תבלינים חריפים.

קלייר התעקשה שאנסה, והאמת, זה לא רע בכלל!.
לשוק שילין מומלץ להגיע דרך תחנת המטרו Jiantan (בקו האדום) ולא תחנת שילין שאחריה, כי הדרך כך הרבה יותר קצרה.

למחרת נפגשנו אני וקלייר לצהריים בצמוד לאיזור דונג קיו (東區 – Dong Qu – מפה), שכונה של רחובות קטנים מלאים בחנויות בגדי מעצבים (זולות!) ופיצ'פקעס לבית וצעצועים. לילדים או למבוגרים שקצת נשארו ילדים. מומלץ!

מגיעים לאיזור דרך תחנת המטרו Zhongxiao dunhua (הקו הכחול) בצמוד ליציאה מס' 2 יש חנות זארה, וממנה פשוט ממשיכים ללכת קצת צפונה ותופרים את כל הרחובות ימינה ושמאלה ביסודיות. מומלץ לעצור באיזשהו בית קפה לגרין טי לאטה (שזה כמו קפוצ'ינו, רק על בסיס תה ירוק במקום קפה. אלוהי!).

צהריים אכלנו במזללה דרום טאיוואנית פופולרית בשם דו שאו יואה (度小月 – Du Hsiao Yueh – מפה), שיש לה שלושה סניפים בעיר.

נודלס עם חזיר קצוץ וקציצת דג (יש גם אורז עם אותו הטופינג! אחת ממנות הדגל של טייפה, מסתבר. וזה מעדן)

טופו ברוטב חמוץ מתוק

דג מאודה נהדר שנקרא בשם המוזר: milk fish.

לקינוח הלכנו למקדש הקרח המגולח, אייס מונסטר (冰館 – Ice Monster – מפה), שנמצא בסמוך.

המקום, שהוכתר ע"י CNN כזה שמגיש את אחד מעשרת הקינוחים הכי טובים בעולם, פופולרי מאוד והתמזל מזלנו הפעם כי התור היה קצר במיוחד. הקקות רצו מחיר מינימום לאדם, שזו התנהגות די חזירית ולא מאוד טיפוסית לטייפה, אבל זרמנו. ובנוסף לקרח המגולח עם מנגו, שגל השביע אותי שאתחייב לטעום ויהי מה, הימרנו גם על קרח מגולח בשם Bubble Milk Tea Sensation, שגנב לגמרי את ההצגה.

כלומר, כן, האייס מנגו היה חביב, אבל הוא היה הרבה יותר מידי מתוק, המנגו היה חתוך גדול מידי, האייס עצמו היה בטעם מנגו (בניגוד למנגו שייבד אייס קלאסי שאמור להיות על בסיס קרח לבן ועליו מנגו טרי!), ועוד זרקו על הכל סורבה מנגו שהיה פשוט מיותר. אבל האייס בטעם תה היה פשוט קינוח מארץ החלומות: פתיתים דקיקים של גלידת תה שמוגשים לצד פודינג סויה מלכותי (מעין פנה-קוטה שכזו), ומלמעלה, מפזרים פניני טפיוקה שחורה גדולות וחמימות (בדומה למשקה הבאבל טי), ומעל הכל מזרזפים רוטב טופי מייפל.

(ותסלחו לי על התמונה המזוויעה, כן? נשבעת שזה טעים). אני כבר בתהליכים של שחזור חגיגת הטעמים הזו בבית, אבל אני כבר יודעת לדווח שזה הולך להיות אתגר רציני. זה ללא ספק הקינוח הכי טעים שטעמתי בטיול, ויש מצב שאפילו בשנה האחרונה. ביררתי ודי קשה למצוא אותו במקומות אחרים, אז אני ממליצה להגיע לאייס מונסטר אך ורק בשבילו. פשוט epic. לא לפספס!!!

קלייר, כבר אמרתי כמה את תותחית??

שוק לילה נוסף שאני ממליצה עליו הוא הרבה יותר קטן וסימפטי מהשאר, ויש בו פחות תיירים. שמו טונג הואה (Tong Hua – 休閒/遊憩景點-觀光商圈市集 – מפה). שם שלח אותי גל לשני דוכנים ספציפיים – אחד של רול הזוי של כרוב, כוסברה, מלפפונים ומיונז יפני שלצערי לא היה שם באותו הלילה

והשני הוא רול עם גלידה בשלושה טעמים, שעליו מגלחים שבבים קטנים של פרלין קרמל בוטנים מבלוק ענק שעומד ליד.

מעל אבקת הבוטנים שמים שלושה כדורי גלידה, כאמור, ומלמעלה מפזרים עלי כוסברה (כן!!), מגלגלים, וזוללים. אין מילים לתאר כמה השילוב הפסיכי הזה מכה בבלוטות הטעם שלכם. מדובר בגאונות צרופה! בוריטו גלידה, אקרא לו.

עוד דברים שזללתי שם – שרימפס טמפורה על סלט כרוב קטן.

שכנעתי גם איזו סינית רנדומלית להתחלק איתי בשקית של סרטנים שלמים שדווקא לא היו מבריקים.

בנוסף לטונג הואה ושילין ביקרתי גם בעוד שניים מפורסמים: שידה (Shida), רוהו (Raohe) – אבל מאלה הרבה פחות נהניתי ואני פחות ממליצה.

את הטינופת שאני בדרך כלל מחפשת בחו"ל היה קשה למצוא בטיוואן כי הם פשוט לא בקטע של יד שנייה. אז יש רק שוק פשפשים אחד (והוא לא משהו, בדקתי), ואין חנויות יד שנייה כמו שיש באירופה ובאמריקה. אבל אורן שלח לי איזה קצה חוט שהייתי חייבת לבדוק - מעין ויצו בודהיסטי שכזה. אז כמובן כשהגעתי למיקום המדוייק היה שם האנגר קטן ונטוש. זקנה סינית חמודה ניגשה אלי להציע עזרה, ושאלתי אותה אם היא יודעת מתי החנות נסגרה. אז היא אמרה שהיא לא נסגרה, אלא עברה מקום, והנה הנה היא תיקח אותי לשם, אין בעייה. צעדנו יחד רבע שעה מזרחה בשמש הקופחת, ונפלנו על בניין אחר, גדוש פועלים, משאיות, וקופסאות קרטון עמוסות בבגדים וצעצועים. המממ, כבר סימן טוב.

אבל הביג צ'יף שם התעקש שאין לי מה לחפש פה ושאעוף מפה קישטה קישטה מהר. אז הזקנה קצת התווכחה איתו והסבירה לו שאני "עיתונאית חשובה מישראל!!!1", וברגע ששלפתי את כרטיס הביקור שהכנתי במיוחד לטיול (כי באסיה אם אין לך כרטיס ביקור אתה גורנישט), פתאום אורו עיניו והוא התעקש לעשות לי סיור במבנה, שהתברר כמרכז זמני למיון ומחזור של חפצים מתרומות. מרשים ביותר!

מפה לשם, בסוף יצאתי עם כתובת של חנות גדולה במחוז Dahu הצפון מזרחי של טייפה, שאותה ביקשתי שיסמנו לי על המפה ואליה נסעתי מיד, כמובן! מאיה לא פוסקת בחיפושייה אחר הטינופת המקומית!!!1 טייואנים, כל הזבל שלכם בילונגז טו מי! היר איי קאם!

אעצור לאתנחתא קלה בסיפור כדי לספר לכם על נסיעת המטרו המרהיבה שעשיתי כדי להגיע לחור התחת ששמו Dahu Park, בדרך לחנות הויצו הבודהיסטית המיוחלת.

מדובר בתחנה הרביעית בקו החום של מטרו טייפה (הכיוון שנגמר בגן החיות). הקו הוא ברובו רכבת עילית והנופים שרואים בו דרך חלון הקרון כל כך מדהימים שאני ממליצה פשוט לנסוע את כל החלק הצפוני של הקו הזה רק כדי לראות את הנוף. זה כמו לנסוע ברכבת הרים מהירה דרך העיר, והנופים מתחלפים במהירות: תחילה פארק הייטק עתידני ומצוחצח, אחר כך עוברים בספרינט מהפנט דרך סבך בניינים צפופים ומטונפים א לה בלייד ראנר, ואחר כך יש ג'ונגל עם חוות אורז וטראסות, ובסוף יש אגם גדול ובוהק שמוקף ביער עבות שמגיע עד ראש ההר. ואת כל הדברים האלה רואים תוך נסיעה אחת של 3 דקות. פשוט מדהים. הייתי כל כך בשוק שלא הספקתי לצלם כלום. צילמתי לכם רק את הגשר שעליו נוסעת הרכבת (אחרי שירדתי והגעתי לויצו שלי).אה, והנה האגם שליד, אגב.

החנות פה (לינק לסטריט וויו לכניסה למתחם. אם תסתובבו אחורה תראו את האגם המדהים).

לא שזה מעניין מישהו שנפלתי על גן העדן שלי והעמסתי 5 קילו של כלי מטבח תמורת 10 שקלים חדשים. נו שוין.

על המשך הרפתקאותיי בטייפה, ניתן לקרוא כאן בחלק ב'.
בינתיים חג שמח לכולם!

ברוכים הבאים לפרק ב' בהרפתקאות מאיה בטאיוואן. את פרק א' ניתן לקרוא כאן, אם לא הספקתם.

אז נמשיך מאיפה שהפסקנו?

דין טאי פונג (Din Tai Fung – 鼎泰豐) הפופולרית היא אחת ממסעדות הדים סם הכי מפורסמות בעולם, ונפתחו לה סניפים גם במקומות אחרים באסיה ואפילו בניו יורק.

כשהובילו את קבוצת העיתונאים שלנו לשולחן (בסניף שבתחתית מגדל ה-101 המפורסם, גם בו ביקרנו), אי אפשר היה לפספס את המטבח השקוף והמצוחצח דרך קיר הזכוכית, ובו עשרות עובדים עטויים בכיסוי פנים, מגלגלים במהירות שיא ויעילות רובוטית כמות אסטרונומית של כיסונים בשלל מילויים.

עוד משהו שקשה היה לפספס – הוא קיר ההפרדה של המטבח -

שפוצץ בתמונות של הסלבריטי (!) טום קרוז (!!) שהגיע לשיעור הכנת דים סאם כמה חודשים לפני כן. מרשים.

המנה הכי מפורסמת, שאו לונג באו (Xiao Long Bao) היא כיסון ממולא בחזיר ומרק חם, ומזהים אותו לפי הכפלים הנוזליים שנקווים בתחתית כל כיסון.

גם טכניקת האכילה קצת שונה כאן, אחרת עם הביס הראשון תקבלו שפריץ של נוזל רותח בפה וזה לא כל כך נעים. החוכמה היא לנקב עם הצ'ופסטיק את הבאו בתוך הכף הרחבה כך שחלק מהמרק יצא וקצת יתקרר לכמה שניות, ואז לדחוף את הכל לפה ולהנות מסימפוניית הטעמים הבלתי נשכחת.

עוד מנות מוצלחות: שומאי עם שרימפס וחזיר, ודאמפלינגס מטריפים שמגיעים מחוברים בשורה על עלה פריך ומתפצפץ של בצק.

עוד המלצות לדין טאי פונג אצל גל

עוד מקום נהדר ששלח אותי גל אליו הוא רחוב דיהואה (Dihua – 迪化街 – מפה. בסטריט וייו: משמאל קניון הבדים ומימין אוכלים צהריים) שהוא כמו השוק לוינסקי של הטייואנים.

מיד כשהגעתי ישבתי באחד מדוכני האוכל שבכיכר הגדולה וזללתי שרימפס פריך מטוגן ברוטב טעים עם הר של ג'ינג'ר טרי מגורר מעליו (4 שקלים).

ממש מול הכיכר היה מבנה גדול עם שלט ניאון בולט והסקרנות הרגה אותי. כשהתגנבתי פנימה יחד עם כל הסינים במדרגות העולות (וכמובן שהייתי המערבית היחידה שם, מה שגרר לא מעט מבטים סקרניים), גיליתי שוק ענק של בדים לפי מטר בשלל סוגים ובזיל הזול. מושלם למפיות בד ולשמלות, למי שבעניין. כל האיזור הזה מלא בחנויות בד וחנויות יצירה, אבל הקניון הזה הוא ממש גן עדן, ומומלץ מאוד למי שמחפש כאלה דברים.

רח' דיהואה מלא בפינות חמד קטנות.

כל האיזור שמסביב לרחוב, כולל הרחוב עצמו, מפוצץ בחנויות תבלינים וחומרי גלם -

שם המקום להצטייד באבקת תה ירוק (מאצ'ה), בפטריות מיובשות מעשרות סוגים, בשלל חטיפים מתועשים וטעימים, אגוזים, פירות מיובשים, נודלס, והמון הפתעות אחרות.

שימנדינג, שכונת המדרחובים המוטרפת בה לנתי בהמשך הטיול שלי, דורשת הרבה יותר חרישה רגלית ממה שהיה לי סבלנות לעשות. כשהשמש שוקעת האיזור מתעורר לחיים והרחובות מתמלאים צעירים טייפאים עם תסרוקות ותלבושות הזויות, שמקרקרים סביב חנויות הפיצ'פקעס ודוכני האוכל העמוסים. גל שלח אותי לשם עם נ"צים מדויקים. הראשון הוא נודליית איי צ'ונג (Ay Chung – 阿宗麵線 – מפה).

מנה גדולה או קטנה. זו הבחירה היחידה שיש בתפריט. מרק אטריות אורז סמיך על בסיס חזיר, שאמא שלי הייתה חוטפת חררה מלראות איך הם מוזגים אותו לצלחות הירוקות בשלוכיות מלכלכת שלא הייתה מביישת את התכנית של צחי בוקששתר.

ניגוב מהיר והקערות נמסרות בזריזות וביעילות לסועדים הרעבים שבולעים את התבשיל מהר מהר, בעמידה או בישיבה על שרפרפי פלסטיק, עם חריף או רוטב שום שמוסיפים בצד. אפס יומרנות ואפס פוזה. נגעתם – נסעתם. טעים!!!

אם אתם בשימנדינג אל תפספסו את הסניף הנוסף של "בלו סטאר פרייד צ'יקן" שם תאכלו את השניצל הכי מטריף שטעמתם אי פעם, שכבר הרעפתי בשבחו בפוסט הקודם.

בשעות הלילה המאוחרות יותר, כשכל החנויות כבר סגורות, מגיעים לרחוב בהמוניהם רוכלים עם דוכני אוכל רנדומליים וזולים להחריד.

יש איזו גיברת אחת עם שקיות של פירות טרופיים קלופים, קצוצים, ומוכנים לאכילה. לידה יש איזה דוד שמכין רולים של פילה לבן שעוטף חופן שמנמן של פיסות בצל ירוק, קולה את השיפוד על גחלים רוחשות ומפדר מלמעלה גשם של תבלין חריף (אפשר גם בלי). המחיר – שקל לשיפוד.

אחת המנות הכי מפתיעות שנתקלתי בהן בדוכני הרחוב הוא "סלט מספריים":

כל סועד בוחר שלושה-ארבעה מרכיבים (פיסות עוף מבושל, מלפפון ים, בשר לבן, שעועית ירוקה, מלפפון, ברוקולי חלוט, גזר, וכד'), שנגזרים במהירות, כל אחד בתורו, לתוך קערה ענקית במספריים!

אחרי שהבחוריקו גוזר את כל המרכיבים שלכם במספריים לפיסות קטנות בגודל ביס, הוא לוקח בקבוק שפריצר ומרסס את הכל ברוטב על בסיס ציר עוף, מזליף כמה טיפות של שמן שומשום וחומץ, ומפדר בנדיבות בפלפל השחור המיוחד שלהם (שלא דומה בכלל לפלפל השחור הים תיכוני שאנחנו מכירים).

הסלט מקבל ערבוב מהיר ונמזג לשקית ניילון קטנה שמצויידת בכמה שיפודים – וארוחת הלילה שלכם מוכנה לאכילה. טעים, ממכר, ואפילו די בריא!

במרחק 10 דקות הליכה מהמלון שלי בשימנדינג (נחמד וזול, rainbow hotel), המליצו לי בקבלה על שוק אוכל בצהריים שהתברר כשיחוק אמיתי!

השוק הוא על סמטה קטנה שיוצאת צפונה מהרחוב השני צפונה ל-Emei (לא הצלחתי למצוא את השם שלו באנגלית) ויש בו מאות דוכני אוכל קטנים, זולים, וטעימים.

אם תעזו ותתגנבו לסמטאות העוד יותר קטנות שיוצאות מהשוק, שם יש גם מסעדות יותר רציניות עם שולחנות לקבוצות גדולות. התגנבתי לאחת כזו. לא ראיתי פה אף לא זוג אחד של עיניים מערביות ברדיוס של 500 מטר. כיף!

באחת הסמטאות נקלעתי לקצבייה גדולה ועמוסה, ושם שאלתי בגמגום את הביג צ'יף איפה קונים סכין יפה ומכובדת כזו כמו שלו.

אז הוא שלח אותי לרחוב קטן שנמצא קצת דרומה משימנדינג, מאחורי קניון הred theatre, שם מצאתי חנות שלמה של סכיני שף, ועוד חנות ענקית של חמש קומות לכלי מטבח.
חנות כלי מטבח וציוד למסעדות בת חמש קומות, קרובה לשימנדינג (מטריות נייר לקוקטייל? דגלוני עוגה של כל מדינה ביקום? משטחי אידוי מבמבוק? סירות במבוק מהודרות להגשת מתאבנים? מכונה להכנת קרח מגולח? וכל כלי מטבח, אסייתי או מערבי, שתעלו על דעתכם). החנות נמצאת ברח' Nèijiāng מס' 18 (מפה)

חנות שמתמחה בסכיני שף. לא לוותר על פלדת אל חלד. המנהל הוא הנינג'ה הזקן מקיל ביל (רח' Nèijiāng מס' 52. אפשר לראות אותה בגוגל סטריט וויו, שלט ירוק כהה)

אחד הדברים הכיפים בטייפה, מעבר למקומיים הנחמדים והמסבירי פנים, הוא העובדה שאפשר להסתובב בכיף עם מצלמה ולצלם את כל מה שמתחשק ומי שמתחשק, ולאף אחד לא אכפת. בניגוד לצרפת או במקסיקו, שם צריך לבקש רשות בנימוס ולרוב לקבל "לא" כתשובה. כל מי שצילמתי חייך בשמחה והמשיך בענייניו. תענוג!

עוד רחוב מומלץ הוא רח' יונג קאנג (永康街 – מפה), מעין מדרחוב צפוף שעמוס בחנויות עיצוב, בגדים, מתי קפה, ומאפיות. בצד הצפוני שלו שצמוד למטרו Dongmen (דרכו הכי נוח להגיע) יש אפילו סניף של דין טאי פונג!

מהרחוב יוצאות המון סמטאות קטנות שברובן מתחבאות חנויות עיצוב מהממות וזולות (אחת מהן נקראת X, ויש בה שתי קומות עם המון פיצ'פקעס מגניבים למטבח ולבית). וכמובן, סורפרייז סורפרייז, נפלתי אפילו על פטיסרי מגניב בשם Morita Bakery (מפה)

נשנשתי סקונס טעימים בטעם תה ירוק (המכונה מאצ'ה – טעם ששולט ביד רמה ברוב הקינוחים האסייתים שיצא לי לטעום, ואפילו מכינים ממנו קפוצ'ינו ירקרק וטעים בסטארבקס המקומי)

מקרון קרמל מלוח מפתיע באיכותו

ומעין פרעצל מתקתק ולימוני עם מרקם נגיס וממכר. במאפייה אפשר לטעום המון ממיני המאפה שמוצעים למכירה, ולקבל גם כוסית קטנה של חליטות תה מעניינות על חשבון הבית. מומלץ וטעים! עוד פטיסרי סמוכה ששמעתי עליה המון דברים טובים אך לא יצא לי להתקל: La Douceur.

עוד פטיסרי נהדר שגיליתי באחד הרחובות הראשיים הוא Le Bouquet (ששוכן בתוך מלון embassador – מפה)

שם, בנוסף לקינוחים בויטרינה אכלתי גם קרואסון פריך ומתפצפץ, ומצאתי גם בגאטים ומאפי שמרים מרהיבים.

קשה לבחור משהו אחד כשנכנסים לגן עדן שכזה, אז הסתפקתי בשלושה בלבד (!):

עוגת גבינה נהדרת עם קרם וניל וקרמל מלוח

טארט קרם שקדים עם מוס מנגו (שדווקא היה מתוק מידי ולא היה מבריק בעיני)

ומוס פירות יער על ביסקוויט אגוזי לוז פריך

מומלץ וטעים – אך יקר יחסית לטייפה, אז קחו בחשבון.

אגב! גיליתי זאת בדיעבד, אבל יש פה איפשהו גם סניף של אאוקי סהדורו, הקונדיטור היפני המהולל מפריז (לא ניסיתי, ותיזהרו, זה יקר כמו בפריז)
ועוד אגב, לא קשור כל כך, אבל הבלוג בו מצאתי את ההמלצה שייך לבחורה טאיוואנית-קנדית אחת, והיא מספרת בו על הרפתקאותיה בסטאז' שעשתה בקונדיטוריה בפושון, אחרי שסיימה את לימודי הקונדיטוריה שלה בלנטורה (שגם הם מקבלים פירוט מצולם ומעלף) – בית ספר קולינרי יוקרתי ביותר. יש לה גם כמה פוסטים על טייפה! חבל שהפסיקה לעדכן…

המאפיות בטייפה הן עולם במלואו.

כבר בארץ, כשנפגשתי לארוחת ערב עם השגריר הטאיווני, הוא הכין אותי מראש שהמאפיות בטייפה פי אלף יותר שוות מהמאפיות בארץ. והאמת, יש משהו בדבריו. קודם כל, המבחר המטריף שיש בכל המאפיות האלה מספיק כדי לגרום סחרחורת. ואני לא מדברת על מבחר כמו שיש בויטרינת הקינוחים של פייר הרמה. מדובר בחיה אחרת לגמרי = דמיינו שני מעברי סופרמרקטים שכל המדפים שלהם מפוצצים בעשרות (אם לא מאות) זנים של לחמניות ומאפי שמרים למיניהם.קודם כל, יש איזה משהו בבצק השמרים שלהם שמניב מרקם הרבה יותר ספוגי ואוורירי ועוד לא הצלחתי לפצח אותו.

כשנוגסים בלחמניות שלהם זה כמו לנגוס בענן, והכל נמס בפה.

שנית, עולם הטעמים פה שונה מאשר במערב – פה זה לגיטימי למלא בצק עלים בשעועית אדומה מסוכרת. וזה לגיטימי גם לתקוע אותה על פנה קוטה!

זהו הממצא המעניין ביותר שהוצאתי ממוזיאון הארמון הלאומי של טאיוואן. יותר נכון, הממצא המעניין שהוצאתי מהקפיטריה שם. פנה קוטה שומשום שחור עם שעועית אדומה מסוכרת. והטעם? בלעכס. טוב ששאלתם.

עוד משהו שעפים עליו באופן כללי כאן בטאיוואן זה אבקת בוטנים (דוחפים אותה לכל דבר. ובצדק) – וגם על המאפים היא כיכבה:

אל תופתעו מהניסוחים שתיתקלו בהם כאן במאפיות.

קרום אננס? יס פליז!

בצל ירוק? גבינה צהובה? עוף? בשר לבן? בקר ברוטב חמוץ מתוק? הכל לגיטימי.

עוד זן ספציפי של מאפיות הן אלה שמוכרות את עוגות האננס המפורסמות. מעין גרסה אסייתית לערגליות, שהמלית שלהן מבוססת על ריבת אננס ביתית. האיכות משתנה בין מקום למקום (זו שקיבלנו לקינוח בדין טאי פונג הייתה מצויינת!), אבל דבר אחד אני יודעת להגיד – המון אנשים קונים את העוגות האלה כמזכרת, ואני לא כל כך ממליצה על זה. הן טובות רק כשהן ממש טריות. מספיק שהן יהיו זרוקות שבוע בארון והן תאבדנה את כל החן שלהם.

המלצה שלי היא בכל פעם שרואים מאפייה, לרוץ פנימה, לקחת מגש ומלקחיים (שירות עצמי, חבר'ה!), ולהעמיס 3-4 מאפים לפחות (שקל-שניים ליחידה), לקחת ביס או שניים מכל אחד, ואז לדחוף לתיק ולשכוח מהם לשאר היום. וזה טיפ של גל, אז תקשיבו לו טוב.

עוד מנה שאני ממליצה לנסות בכל מקום שרואים אותה היא אורז עם תבשיל חזיר מטוגן (Braised Pork Rice – 滷肉飯). זו פחות או יותר מנת הדגל של טייפה (אם שמים את הפורק באן ואת מרק הביף נודלס בצד) והיא פשוט מטריפה. מה שכן, הרמה שלה מאוד השתנתה ממקום למקום. בחלק מהמקומות תבשיל הבשר שהוגש מעל האורז היה תוקפני ומונוסודיומי מאוד בטעמו, כמעט כאילו פשוט שפכו בקבוק רוטב הויסין על קצת בשר מטוגן וזהו (טעמתי מנה רעה כזו בשוק הצהריים שליד שימנדינג).

אבל במקום הכי טעים שאכלתי את זה בו (עליו קראתי המלצה ספציפית – ושמו ג'ין פן לו רואו פאן – 金峰滷肉飯 – מפה) – הוא היה עשיר בטעמים כמעט כאילו התבשל לו ל-10 שעות עם עשרות תבלינים עלומי שם

ביצה חומה סינית, מבושלת בתבלינים, השלימה את הארוחה. בשולחנות הנמוכים מצטופפים עשרות אנשי עסקים וסתם אנשים ממהרים לשאוב ארוחה מהירה, זולה וטעימה תוך דקות ספורות. כמו בחומוס טעמי בירושלים. לבלוע, לא ללעוס! רק חסר רס"ר שיעבור בין השולחנות ויתזז. 5 שקלים, הבטן מלאה, וקדימה לדרך.

שתי תופעות מעניינות ששמתי לב אליהן:

הסדר המופתי בסאבווי לא היה מבייש דיקטטורה בולשביקית משנות החמישים. גם בשעות העומס וגם מחוצה להן, אף אחד לא יידחף כדי לעלות על קרון הרכבת התחתית, אלא ייעמד בתור מסודר לפי הסימון על הרצפה ויחכה בסבלנות עד שכל הנוסעים יוצאים, לפני שיתחילו לעלות פנימה, אחד אחד, לאט ובשקט.

גם במדרגות העולות, כמו באנגליה, מי שממהר הולך מצד שמאל, ומי שלא, ייצמד לימין כדי לעשות מקום לכל הממהרים. אולי נתחיל קטע כזה בישראל?!? אתם איתי?

התופעה השנייה – מסיכות מנתחים. על כולם. בכל מקום. נאף סייד.

עוד המלצות בקצרה:
חנות שלמה של שתי קומות של מוצרי wilton לקישוט עוגות. גן עדן לחובבי קונדיטוריה (נקראת Bake it Yourself – מפה)

רחוב צ'אנגאן (Cháng'ān West Rd) במקטע שבין צ'ונגקינג לזונגשאן ממש מגניב ומעניין ומלא חנויות נחמדות לכלי בית ומזללות טעימות. מומלץ להליכה רגלית! המקטע מסומן עי הקו כאן

כריסטינה מזילו, ידידתי הרומנייה מהמשלחת, פירטה על המון מקומות שאכלנו בהם עם המשלחת בבלוג שלה (השתמשו בגוגל טרנסלייט אם אתם לא רומנים אסליים, יס?)

סינית שימושית בסיסית (טוב שהייתי בסין חודשיים בטיול אחרי צבא)
ני האו = שלום
שה שה = תודה
האו = טוב / כן
בו האו = לא טוב
האו צ'ה = אוכל טעים!
דאן ביי = לחיים!
לה = חריף. (יענו "בו לה" זה "לא חריף")
דג'י יה = רחוב. נשמע כמו dji ye, אבל הסוף של ה-יה ממש מודגש גרונית כך שכמעט אומרים יעעעע.
צאי נה לי = "איפה זה?". בדרך כלל אומרים את שם המקום קודם, ואז שואלים איפה הוא. לדוגמה רחוב יונג קאנג: יונג קאנג דג'י יה, צאי נה לי?
מינג? שי קוואי = צ'ופסטיקס חד פעמיים, שפי אלף יותר נוחים לאכילה מצ'ופסטיקס מפלסטיק שנותנים בכל מקום. הסימן שאלה שם בגלל שההגייה של מינג נשמעת כאילו שואלים אותה.

קחו בחשבון שרוב הסיכויים שלא יבינו למה אתם מתכוונים גם אם אמרתם בול את מה שכתבתי. בסינית יש להם ארבעה טונים שונים בהם אפשר להגיד כל מילה, ולכל אחד יכולה להיות משמעות אחרת לגמרי.

עוד מידע שימושי
לטייואן מגיעים לרוב דרך טיסה קצרה מהונג קונג, שאליה מגיעים מכל שד"ת בינלאומי. הטיסות הן תכופות וזולות.
המטבע הוא דולר טייואני (TWD), ואחד ממנו שווה כ-12 ש"ח. אני הסתפקתי בלחלק את הכל ב-10 וזה היה מספיק קרוב. ארוחת צהריים בדוכן רחוב ממוצע תעלה בערך שישה שקלים, כוס ענקית של באבל טי תעלה 5 שקלים, נסיעה באוטובוס או במטרו עולה 2.5 שקלים, ונסיעת מונית תעלה כ-10 שקלים (המוניות ממש זולות שם!). רוב האנשים בטאיוואן (במיוחד המבוגרים) לא מדברים אנגלית בכלל. הצעירים קצת יותר מדברים, אבל האנגלית שלהם לרוב מאוד מוגבלת. מומלץ מאוד להצטייד בשיחון. הסינית המקרטעת שלי (שנשארה לי קצת מהטיול אחרי הצבא, כאמור) הספיקה לי כדי לשרוד.

ומילה אחרונה למארגני המשלחת (של הטיול הזה, או בכלל) -
כמה דברים שמאוד ישמחו את האורחים שלכם:
א. זמן פנוי, בחיאת. לו"ז צפוף מ-8 בבוקר עד 10 בלילה לא מאפשר לצאת לחקור ולגלות דברים מגניבים לבד – לכל אחד יש תחומי עניין משלו ושילוב של אפילו קצת זמן פנוי משדרג את החוויה
ב. בזמן הנסיעה לנקודת עניין מסויימת, הקדישו כמה דקות והסבירו למשלחת לאן נוסעים, למה זה שווה את הזמן שלנו, ונקודת בונוס אם תראו איפה נמצא המקום על המפה. כשמסיירים במשלחת על אוטובוס שרק נוסע ממקום למקום הולכת לאיבוד תחושת ההיכרות שמקבלים עם העיר כשמטיילים לבד ברגל או בתחבורה ציבורית.
ג. הזמינו לארוחות פודיז מקומיים שיקשקשו איתנו ויעשירו לנו את החוויה
ובנימה חיובית זו אני רוצה להודות לשגרירות טאיוואן בישראל שהזמינה אותי לטיול הנהדר הזה, ובמיוחד למרים שקימבצה את הכל ברגע האחרון. תודה!
סעו גם אתם. לא תצטערו.
אם יש מדינות זרות נוספות עם אוכל טעים שרוצות להזמין אותי לסיור, אתן יודעות איפה למצוא אותי.

אוף טופיק – עדכונים וחדשות:
1. בשבוע הקרוב אני מתחילה ללמד קורס בשנקר בשם "מבוא לעיצוב אינטרקאטיבי" לתלמידי שנה ב'. אם אתם לומדים תקשורת חזותית בשנקר – בואו להגיד שלום! אשמור לכם עוגיה (ראשון ב-9 בבוקר)
2. נשברתי בטאיוואן וקניתי סמארטפון. כן, כן. ועכשיו גם יש לי אינסטו'ש.
3. חנוני המחשבים של שנות ה-90, לא יודעת מה איתכם, אבל אנחנו גילינו מחדש את red alert (טניה! טסלה קויל!) ואני חייבת לציין שזה יותר ממכר מאי פעם. את גרסת האונליין של המשחק אפשר להוריד ולהתקין בקלות מכאן. ואם אתם רואים על השרת משתמש בשם 2niteUdie, תדעו שזה אני ותבואו שאבעט לכם קצת בתחת.