מידי פעם קופץ עלי איזה שגעון, ואז אני מכינה את אותו מתכון שוב ושוב לכמה ימים ברציפות. שבוע שעבר זה היה הפריקי של הילה קריב (טעים!!), והשבוע חזר עלי הטירוף של הכרובית הזו של אייל שני. להגיד "כרובית של אייל שני" זה להטיל פצצה בשני מובנים, כי א. זו לא באמת הכרובית של אייל שני אלא הכרובית של אמא של שחר סגל (השותף שלו). ב. אייל שני, אתם יודעים. אז קודם כל, אני אכריז בקול גדול שאין מה לעשות, בעיני האוכל שלו טעים (אפשר להגיד עליו הרבה דברים אחרים בלי שום קשר). שנית, הבנאדם צלם גאון, ואני לא מדברת על האינסטו'ש שלו. כל מי שהיה קורא את המדור המיתולוגי שלו במוסף הארץ, שהוא היה גם מצלם, היה רואה כל שבוע מחדש עד כמה זה נכון. ולענייננו, הכרובית. המתכון הכי מינימליסטי שתטעמו בזמן הקרוב. ובעיני הוא תחליף לגיטימי לחלוטין לארוחת ערב. אני מפרקת אותה עם האצבעות ואוכלת כמו חורנית. וזה טעים כאילו זה עבר טיגון עמוק ונמרח בתועפות של חמאה. כי הטעם של הכרובית הוא חמאתי באופן טבעי. נסו ותופתעו. מעולם לא פגשתם כרובית כל כך טעימה, באחריות.
אין רשימת מרכיבים. צריך רק כרובית, שמן זית, מלח ופלפל.
את שני וסגל יצא לי לפגוש לפני כמה חודשים, כשהוזמנתי לסט הצילומים של סדרת היוטיוב שלהם. בה הם מראים בכל פרק איך מכינים מנה נבחרת מהמסעדות שלהם.
את סגל זיהיתי מאיפשהו, ואז נזכרתי שהוא הופיע בסרט "יומהולדת שמח מר מוגרבי" שהקרינו לנו בחוג לקולנוע!
ולגבי אייל, ואם אתם מצפים לinsight עסיסי עליו, אין לי.
הוא מאוד נחמד, אם כי הוא קצת close talker
בסדרה המצויינת שלהם אפשר למצוא, בין היתר, גרסה ארוכה ופיוטית במיוחד של המתכון הזה. אם אתם הרפתקנים (וסבלניים), נסו את סלט הסשימי שלו.
זה יצא טעים לאללה וכולם בסט רבו על השאריות.
ושוב בחזרה לענייננו:
הכרובית מתבשלת כאן בשני שלבים.
קודם כל שולקים את האמ-אמא שלה בסיר עם מים רותחים, אחר כך היא מקבלת זץ בתנור.
הטיפול הזה מאפשר לנו לחסוך המון טררם של קיצוץ, להשאיר אותה שלמה ולקבל קצוות מקורמלים וקצת שרופים, ושהבפנים יהיה רך וטעים כל כך, שאפשר לאכול עם כפית.
יאי, אפילו לא צריך הרבה!
שימו לב שלא צריך לעשות כלום לכרובית. לא לחתוך, ואפילו לא להעיף את העלים שלה או לקצץ את השורש שלה. משאירים אותה ככה כמו שהיא.
מוצאים סיר שיכול להכיל את הכרובית בשלמותה.
ממלאים אותו במים ומוודאים שכשהכרובית הפוכה בתוך המים, היא מכוסה כמעט כולה, למעט הטוכעס, שיכול לבצבץ החוצה כס"מ-שניים.
שמים את הסיר על אש גבוהה ומביאים את המים לרתיחה. מהרגע שהמים רותחים מוסיפים כפית גדושה של מלח (חשוב! אחרת הכרובית תצא תפלה, לא משנה כמה תמליחו אותה על הצלחת) ומבשלים בין 10 דקות לרבע שעה, תלוי בגודל של הכרובית.
המטרה היא להגיד לכרובית שהגבעולים העבים שלה רכים, אבל היא לא סמרטוטית לגמרי, כי היא עוד הולכת לעבור אפייה בתנור. זה מזכיר לי, אגב, שבזמן שהכרובית מתבשלת תתחילו לחמם את התנור שלכם לטמפ' הכי גבוהה שהוא יכול להגיע אליה. נניח 250 או 300 מעלות. לוקח זמן עד שהוא מתחמם אז תתחילו עם זה מראש.
איך בודקים שהכרובית מוכנה? תוקעים סכין קטנה באחד הגבעולים העבים של הכרובית שמבצבצים בין העלים (הגבעולים העבים ממש). אם הסכין נכנסת פנימה בקלות (יענו, לא צריך להפעיל הרבה לחץ כדי לתקוע אותה), אפשר להוציא את הכרובית. אם לא, מבשלים עוד דקה-שתיים ובודקים שוב.
הדרך הכי קלה בעיני להוציא את הכרובית החוצה היא לתפוס לה את השורש עם מלקחיים ולשלוף החוצה.
אפשר גם להרים אותה מלמטה עם שתי כפות גדולות או כף מחוררת. אפשר גם לשפוך למסננת מעל הכיור אם אתם ממש מתעקשים, אבל כנראה שכחתם איפה אתם נמצאים כי יש לי כמובן שימוש למי הבישול הללו. רומניזם זה כאן. אבל חכו לסוף עם זה.
לא נשאר הרבה עבודה.
מניחים את הכרובית הלוהטת על תבנית גדולה מצופה בנייר אפייה.
בשלב זה אני אוהבת להוסיף קצת פוזה ולקמט טוב טוב את נייר האפייה שלי לפני שאני פורשת אותו על התבנית.
סתם כי זה מגניב וזה מה שעושים באברקסס ובמזנון.
ועכשיו ככה:
נותנים ליטוף לכרובית עם קצת שמן זית.
אם הייתי צריכה לאמוד הייתי אומרת שבערך כף. מנסים לזלף את השמן בזרזיף דק ובאחידות על כל הכרובית כדי שלא יישארו חלקים עירומים. אייל שם את השמן על כף היד ועושה לכרובית מסאז', שזו גם אפשרות, אבל צריך לשטוף ידיים אחרי זה.
מלח פלפל בנדיבות, והיידה לתנור.
הכרובית כבר מבושלת, אז המטרה של הצריבה בתנור זה לתת לה קראסט כיפי ולהוציא ממנה קצת טעמים מקורמלים. ולכן לא צריך לפחד מטמפ' גבוהות כי צריך לצלות לה את הצורה עד שהיא כמעט נשרפת. למעשה, כשהיא מגיעה לדרגת המוכנות הנכונה העלים שלה אמורים להיות כמעט שרופים לגמרי, וזאת האינדיקציה שלכם להוציא אותה.
היא אמורה גם להיות שחומה וצרובה היטב לכל אורכה. אם היא לא מוכנה, תשאירו אותה עוד בתנור ואל תפחדו. זה עושה את כל ההבדל בטעם.
כשהכרובית מפוחמת בשוליים, מוציאים. ממתינים כמה דקות לפני שמפרקים באצבעות וזוללים. אפשר גם לאכול את הגבעול העבה! הוא רך ונהדר.
זה טעים ומעולה כמו שזה, אבל יש כמה דברים קטנים שילכו עם זה טוב.
עוד זילוף של שמן זית / ערימה קטנה של שמנת חמוצה לטבילה בצד (יאמי!).
נסו ותהנו, לא תצטערו.
אז מה עושים עם מי הבישול הטעימים?
הם באמת טעימים. אז עושים מהם מרק עדשים פשוט פשוט.
רק מוסיפים חצי כוס עדשים אדומות, מרתיחים שוב, עוברים לאש קטנה, ומבשלים בין 25 ל-30 דק', עד שהעדשים רכות מאוד וכמעט מתפרקות לתוך המים. טועמים. זה אמור להיות מלוח בול, אבל אם זה יותר מידי בשבילכם, דללו עם עוד כוס-כוס וחצי של מים והרתיחו שוב. מוסיפים חופן נאה של פטרוזיליה או כוסברה קצוצה, ומגישים במאגים גדולים עם פלחי לימון בצד.
פינת התכל'ס
מכסים ראש גדול של כרובית, ככה כמו שהוא, בסיר עם מים, מרתיחים, מוסיפים כפית מלח (חשוב!) ומבשלים כ-10 עד 15 דקות עד שהגבעולים הגדולים רכים. מסננים, מזלפים בערך כף שמן זית, זורים מלח ופלפל, ואופים בתנור שחומם מראש ל-250 עד 300 מעלות למשך כ-רבע שעה עד 20 דקות, או עד שהיא צרובה ושחומה כהוגן, והעלים שרופים.
אוף טופיק – אם כבר בענייני מאסטר שף
בחשדנות מה ניגשתי לספר החדש של מיכל אנסקי, אבל אין להכחיש שמדובר בשיחוק. העיצוב עותק נשימה (סטודיו מיכל ודקל), נוטף צבע ועסיסיות מכל עמוד ועמוד, גם בזכות הצילומים המבריקים של הצלם דן פרץ, וגם בזכות נייר נטול עץ שמפיל אותי מהרגלים בכל פעם שאני רואה אותו בספר בישול (וזו ההזדמנות לפנות להוצאות הספרים – רוצים יותר נטול עץ!). הספר מלא במתכונים נהדרים, חלקם פשוטים יותר, וחלקם פחות, אבל כולם נראים מצויין ויש פה ושם כמה רעיונות מגניבים ומקוריים שאני בהחלט הולכת לאמץ (רביולי דלעת עם עוגיות אמרטי?! מרק תרד ורוזמרין? גלידת יוגורט מנגו וליים? בהחלט על הכוונת שלי!). אחלה ספר.