"אל תדאגי מאיה," הרגיע אוון, עורך המגזין האירי Travel Extra, "עד סוף השבוע יקרה לפחות משהו אחד שיגרום ללב שלך לרקוד". אוון שם לב לפרצוף התשעה באב שלי. כי במקום להסתובב ברחוב ולחקור את העיר המטריפה הזו, אנחנו בעיצומו של מרתון מוזיאונים. אני נמצאת בסיור קולינרי רשמי בטייפה מטעם ממשלת טייואן, ויחד איתי 23 עיתונאים מרחבי העולם. כולנו מסובים לשולחן במסעדת פירות ים גדולה ונטושה בפרבר Tamsui של טייפה, והפלטה המסתובבת שעל השולחן שלפנינו עמוסה לעייפה במטעמי ים טייואניים עלומי שם.
את הבוקר העברנו בסיור במוצב סנטו דומינגו. אל תשאלו אותי מה יש שם, כי מהר מאוד הבנו אני ולינדה, כתבת האוכל של ה-la times, שמוטב לנו לחמוק החוצה וללכת לשוק האוכל שראינו מהאוטובוס בדרך. לאור סופת הגשמים הגדולה שהחליטה לפקוד את האי, נראה כי היום הולך להיות ארוך. ותכל'ס, להגיד את האמת, הדברים המעניינים שראיתי ואכלתי בטייואן קרו רק כשהברזתי לפרקים מהטיול המאורגן של קבוצת העיתונאים, שסבב סביב מוזיאוני סקסופון, רהיטים עתיקים, חנויות מזכרות, ומסעדות בינוניות לרוב. את העיר התוססת, הטעימה ומסבירת הפנים הזו גיליתי דרך הרגליים כשנשארתי בעיר אחרי שהסיור הרשמי נגמר וכולם חזרו לארצותיהם.
למזלי הרב, הארכתי את השהות שלי בכמה ימים כדי שיהיה לי צ'אנס לחקור את העיר קצת בעצמי, בעצת גל ואורן הגאונים, שסייעו לי בבניית לו"ז מתוקתק ומהוקצע לארבעת הימים שנותרו (על בסיס הטיול המקיף שביצעו ותיעדו לעילא ולעילא בבלוג ייעודי משלהם. קריאת חובה!).
קשה לעשות סדר ברכבת ההרים הקולינרית המטריפה הזו (יש לי מספיק חומר לבלוג שלם), אז החלטתי לפצל את הפוסט לשני חלקים. השני יפורסם בעוד כמה ימים.
נתחיל בשלושת המנות הכי טעימות שאכלתי בכל הטיול, ללא סדר מסויים:
א
זו מנה של איזשהו חלק פנימי של חזיר (מהמרת על מעיים) ברוטב לימון חמוץ, שאפילו לא אנחנו הזמנו, אלא שולחן שישב לידנו.
זו הייתה מסעדה משפחתית קטנה שגיליתי ברחוב פצפון ליד קניון Qsquare הענק (אין לי מושג מה השם של המסעדה. הכתובת: רח' Huáyīn מס' 27 – מפה), ומיד סחבתי אליה את שני ידידיי מהמשלחת – כריסטינה (עורכת הגרסה המקומית של מגזין GoodFood ברומניה, ובלוגרית) ורודולף (עיתונאי מאוסטריה, וגם פרופסור לקולנוע), שעתיים לפני ששניהם היו צריכים לעלות על המטוס הביתה. התפריט היה רק בסינית והזמנו בהימור טוטאלי, בסיוע בחור סיני נחמד שישב בשולחן לידנו וידע קצת אנגלית. כמובן שהכל היה מעולה:
עוף ברוטב חמוץ מתוק עגבנייתי
מלפפון ים מוקפץ ברוטב עוף עם אפונת שלג וגזר, וגם מנה של חזיר מוקפץ עם טופו. אבל מנת החזיר המדהימה הנ"ל, שלא אנחנו הזמנו בכלל אלא הבחוריקו הנחמד שישב לידינו עם המשפחה שלו והציע לנו לטעום, גנבה את ההצגה עם הרוטב החמוץ-מלוח שלה והפריכות המטריפה של החזיר. הייתה עוד מנה מעולה, אגב, של כבד חזיר, שטעמתי בשתי הזדמנויות שונות בטיול אבל לא יצא לי לצלם: פילטים קטנים של כבד חזיר עטופים ברוטב מתקתק וסמיך, שממש גוזרים עם הצ'ופסטיק ובולעים בחתיכות קטנות. מדהים (למרות שאני מתעבת כבד!).
ב
דג שלם ענק (אין לי מושג איזה, כי ההסבר שקיבלנו כשביקשנו היה: "או. דיס איז פיש") מטוגן בציפוי סופר פריך ומוגש עם רוטב חמוץ מתוק חריף סמיך.
פיסות הבשר של הדג התפרקו בקלות מהגוף במגע קל של הצ'ופסטיקס, והיו רכות, עסיסיות ועדינות בטעמן. מה שהדהים אותי זה שלמרות הציפוי הפריך והרוטב הסופר דומיננטי, אפשר היה עדיין להרגיש את הטעם של הדג הרך והטרי. למי שראה את הפתיחה של הסרט היפהפה "אוכל שתייה גבר אישה" (שצולם בטייואן וחמש הדקות הראשונות שלו הן הפרסומת הכי טובה שיש למדינה הזו), זה נראה כמו מנת הדג שמכינים על ההתחלה.
ג
שניצל טייואני ענק כמו שבחיים שלכם לא אכלתם.
כל קשר בין השניצל הישראלי של אמא שלכם ליצירת האמנות המונוסודיומית המבריקה הזו מקרי בהחלט. אני יודעת שלא מומלץ לאכול דברים שיותר גדולים מהראש שלי, אבל במקרה הזה פשוט אי אפשר להפסיק – 5 שקלים המחיר, והפיסה העצומה הזו, פריכה ומתפצפצת מבחוץ, ורכה ועסיסית ורותחת מרוב אדים מבפנים, תישאב במהירות ותשביע לפחות שניים שלושה אנשים רעבים.
את המקור טעמתי בשוק הלילה שילין (הדוכן נקרא "hot star fried chicken" ויש לו שלט כחול), וקלייר סיפרה לי שיש להם סניף זהה בלב שימנדינג, השכונה הצעירה והתוססת בה התגוררתי. בדקתי גם את הסניף שם והמוצר זהה לחלוטין. מושלם כארוחת לילה לפני שעולים לחדר לישון.
טאיוואן, מסתבר, היא בית לקלאסיקות אסייתיות רבות שתפסו תאוצה בעולם כולו: הפורק באן, סנדוויץ' עסיסי של בצק שמרים מאודה עם פיסות חזיר מבושלות ברוטב מתובל עם שפע של בצל ירוק (ואבקת בוטנים, במקור)? המנה שפרסמה את דייויד צ'אנג ממומופוקו בניו יורק? זה מכאן. באבל טי, משקה ממכר של תה קר ממותק עם חלב וכדוריות ג'לי גדולות (שעשויות מפניני טפיוקה מבושלות בסירופ תה כהה ממותק), שמוגש עם קש אופייני רחב במיוחד, שיכול לשאוב גם את הכדוריות השחורות והממכרות. השרב הכבד והאופייני ששורר במדינה הטרופית הזו הופך את הבאבל טי, ובאופן כללי את משקאות התה והקפה המקוררים, לדרך האולטימטיבית לשמור על קור רוח. הם נמכרים בזיל הזול בכל פינה ובכל חור, וכל משקה חם אפשר לקנות גם בגרסה הקרה שלו, שמגיעה כבר ממותקת ומוכנה לשתייה בכוס אטומה בוואקום, ארוזה בשקית דקיקה ונוחה לנשיאה. זה מרווה, זה ממכר, וזה ממלא בטירוף, אז היזהרו לכם! שלא תתחרבש לכם ארוחת הצהריים חס ושלום!
בטייפה רבתי, עיר הבירה של טייוואן, יש עשרות שווקי לילה גדולים, שנפתחים עם השקיעה ופועלים לרוב עד חצות.
חלקם מתויירים יותר ואת חלקם מכירים רק המקומיים, שעובדים שעות ארוכות במהלך היום וזה הבילוי שלהם – לצאת עם החבר'ה ולזלול המון המון מנות קטנות בזיל הזול. בארבעת הימים החופשיים שלי שבסוף הטיול ביקרתי בכל יום בשוק לילה אחר, וגם במהלך הטיול המאורגן חמקתי החוצה מהלו"ז הצפוף וביקרתי בשני שווקי לילה בערים Keelung וב-Taichung City שהיו חביבים, אך לא העיפו לי את הסכך (ועל הראשון עוד בורדיין המליץ).
אבל לי היה מזל גדול כי לי הייתה את העזרה המקומית הכי טובה שיכולתי לבקש: קלייר, חברה של קרוב משפחה שלי (האדון המכובד גיל קול, שעובד כבנקאי השקעות בסינגפור!), הבחורה הכי חמודה, מצחיקה, ומתוקתקת שיש. ובניגוד לרוב האנשים בטייפה, היא מדברת אנגלית מצויינת!
אז קלייר לקחה אותי לסיבוב בדוכנים האהובים עליה בשוק שילין (士林夜市 – Shilin Night Market), שנחשב אחד הגדולים והמתויירים ביותר, אבל אני וקלייר פשוט קפצנו בין הדוכנים הכי טובים ותקתקנו את כל מה שהיה חשוב לראות תוך פחות משעה! גולת הכותרת הייתה כמובן השניצל המטריף הנ"ל:
אבל זללנו המון דברים טעימים. וביניהם:
קרח מגולח!! (במקום שנקרא שין פה טינג, 辛發亭冰品店 ונמצא בתוך שוק שילין – מפה / מאמר מפורט)
לוקחים קובייה של קרח, דוחפים אותה למכשיר שנראה כמו מיקסר, שמסובב אותה במהירות שיא, וסכין סופר חדה מלמטה מגלחת אותה לשבבים דקיקים ואוויריים שנוחתים כמו פתיתי שלג לצלחת ונראים קצת כמו מקופלת. אותה הקובייה יכולה להיות קרח רגיל, וזה יכול להיות קרח שעשוי מחלב ממותק, או פודינג חמאת בוטנים, או כל טעם שתעלו על דעתכם.
מעל הר השלג הזה אתם בוחרים את הטופינגז, שחלקם נראים כאילו הגיעו מהחלל החיצון – קוביות פודינג וג'לי בטעמים שונים ומשונים, שעועית אדומה או שעועית מש מבושלת בסירופ (וזה טעים, תאמינו או לא), וקוביות גדולות של פירות טריים.
קלייר המליצה ללכת כאן דווקא על משהו בלי פרי, כי בהמשך היא תיקח אותי לאייס מונסטר, המקום הכי מפורסם לשייבד אייס עם מנגו. את הטעם והמרקם של הדבר הזה קשה לתאר – זה משהו שחייבים לטעום: כמו עשרות שכבות דקיקות של גלידת שמנת שנמסות בפה למעין קרוס בין גלידה לשרבט מהחלומות. טעים ברמות קיצוניות!!! אנחנו טעמנו את השייבד אייס בטעם חמאת בוטנים. יאמי.
עוד מעדן – חלב פפאיה. שזה בדיוק מה שזה נשמע:
חלב טרי ופפאיה טריה שטוחנים יחד בבלנדר (עם סוכר או בלי סוכר, לבקשתכם), למילקשייק טעים טעים. הפפאיה הטרייה בטיוואן לא דומה לשום פפאיה שטעמתם מימיכם.
גם בשוק, כמו בכל מקום אחר שתלכו בו בטייפה לא תוכלו לברוח מהמלכים האמיתיים ששולטים ברחובות: הכלבים.
או יותר נכון -
הם הבעלים, ובני האדם הם הכלבים שלהם, שנושאים אותם במנשא, או עגלה של תינוק, רק כדי שכפות רגליהם הצמריריות לא יגעו ברצפה חס וחלילה.
(אל תפספסו פוסט היסטרי של גל בנושא)
עוד מטעמים נהדרים מהשוק:
לחמניה אפויה בטאבון עם חזיר וטונות של בצל ירוק. את הדוכן הזה, כמו רוב הדוכנים המוצלחים, מזהים לפי התור הארוך של הסינים שמחכים בסבלנות למנה שלהם. רוב הדוכנים עם התור הארוך מצדיקים את ההמתנה וזו דרך טובה להמר אם אתם לא יודעים מה לבחור.
שיפודים מטוגנים של חלקים פנימיים מעניינים ביותר. כל סועד מקבל סלסלה, זורק לתוכה את כל הזוועות שבא לו לאכול יחדיו על שיפוד (שזה אומר נקניקיית דם של חזיר, רגלי תרנגולת, סטינקי טופו [שזה אומר קוביות טופו שהותססו בציר דגים ושאר זוועות עד שהן מעלות ניחוחות שקשה לתאר] ושאר mystery meats), תוכן הסלסלה משופד ועובר טיגון ופידור של תבלינים חריפים.
קלייר התעקשה שאנסה, והאמת, זה לא רע בכלל!.
לשוק שילין מומלץ להגיע דרך תחנת המטרו Jiantan (בקו האדום) ולא תחנת שילין שאחריה, כי הדרך כך הרבה יותר קצרה.
למחרת נפגשנו אני וקלייר לצהריים בצמוד לאיזור דונג קיו (東區 – Dong Qu – מפה), שכונה של רחובות קטנים מלאים בחנויות בגדי מעצבים (זולות!) ופיצ'פקעס לבית וצעצועים. לילדים או למבוגרים שקצת נשארו ילדים. מומלץ!
מגיעים לאיזור דרך תחנת המטרו Zhongxiao dunhua (הקו הכחול) בצמוד ליציאה מס' 2 יש חנות זארה, וממנה פשוט ממשיכים ללכת קצת צפונה ותופרים את כל הרחובות ימינה ושמאלה ביסודיות. מומלץ לעצור באיזשהו בית קפה לגרין טי לאטה (שזה כמו קפוצ'ינו, רק על בסיס תה ירוק במקום קפה. אלוהי!).
צהריים אכלנו במזללה דרום טאיוואנית פופולרית בשם דו שאו יואה (度小月 – Du Hsiao Yueh – מפה), שיש לה שלושה סניפים בעיר.
נודלס עם חזיר קצוץ וקציצת דג (יש גם אורז עם אותו הטופינג! אחת ממנות הדגל של טייפה, מסתבר. וזה מעדן)
טופו ברוטב חמוץ מתוק
דג מאודה נהדר שנקרא בשם המוזר: milk fish.
לקינוח הלכנו למקדש הקרח המגולח, אייס מונסטר (冰館 – Ice Monster – מפה), שנמצא בסמוך.
המקום, שהוכתר ע"י CNN כזה שמגיש את אחד מעשרת הקינוחים הכי טובים בעולם, פופולרי מאוד והתמזל מזלנו הפעם כי התור היה קצר במיוחד. הקקות רצו מחיר מינימום לאדם, שזו התנהגות די חזירית ולא מאוד טיפוסית לטייפה, אבל זרמנו. ובנוסף לקרח המגולח עם מנגו, שגל השביע אותי שאתחייב לטעום ויהי מה, הימרנו גם על קרח מגולח בשם Bubble Milk Tea Sensation, שגנב לגמרי את ההצגה.
כלומר, כן, האייס מנגו היה חביב, אבל הוא היה הרבה יותר מידי מתוק, המנגו היה חתוך גדול מידי, האייס עצמו היה בטעם מנגו (בניגוד למנגו שייבד אייס קלאסי שאמור להיות על בסיס קרח לבן ועליו מנגו טרי!), ועוד זרקו על הכל סורבה מנגו שהיה פשוט מיותר. אבל האייס בטעם תה היה פשוט קינוח מארץ החלומות: פתיתים דקיקים של גלידת תה שמוגשים לצד פודינג סויה מלכותי (מעין פנה-קוטה שכזו), ומלמעלה, מפזרים פניני טפיוקה שחורה גדולות וחמימות (בדומה למשקה הבאבל טי), ומעל הכל מזרזפים רוטב טופי מייפל.
(ותסלחו לי על התמונה המזוויעה, כן? נשבעת שזה טעים). אני כבר בתהליכים של שחזור חגיגת הטעמים הזו בבית, אבל אני כבר יודעת לדווח שזה הולך להיות אתגר רציני. זה ללא ספק הקינוח הכי טעים שטעמתי בטיול, ויש מצב שאפילו בשנה האחרונה. ביררתי ודי קשה למצוא אותו במקומות אחרים, אז אני ממליצה להגיע לאייס מונסטר אך ורק בשבילו. פשוט epic. לא לפספס!!!
קלייר, כבר אמרתי כמה את תותחית??
שוק לילה נוסף שאני ממליצה עליו הוא הרבה יותר קטן וסימפטי מהשאר, ויש בו פחות תיירים. שמו טונג הואה (Tong Hua – 休閒/遊憩景點-觀光商圈市集 – מפה). שם שלח אותי גל לשני דוכנים ספציפיים – אחד של רול הזוי של כרוב, כוסברה, מלפפונים ומיונז יפני שלצערי לא היה שם באותו הלילה
והשני הוא רול עם גלידה בשלושה טעמים, שעליו מגלחים שבבים קטנים של פרלין קרמל בוטנים מבלוק ענק שעומד ליד.
מעל אבקת הבוטנים שמים שלושה כדורי גלידה, כאמור, ומלמעלה מפזרים עלי כוסברה (כן!!), מגלגלים, וזוללים. אין מילים לתאר כמה השילוב הפסיכי הזה מכה בבלוטות הטעם שלכם. מדובר בגאונות צרופה! בוריטו גלידה, אקרא לו.
עוד דברים שזללתי שם – שרימפס טמפורה על סלט כרוב קטן.
שכנעתי גם איזו סינית רנדומלית להתחלק איתי בשקית של סרטנים שלמים שדווקא לא היו מבריקים.
בנוסף לטונג הואה ושילין ביקרתי גם בעוד שניים מפורסמים: שידה (Shida), רוהו (Raohe) – אבל מאלה הרבה פחות נהניתי ואני פחות ממליצה.
את הטינופת שאני בדרך כלל מחפשת בחו"ל היה קשה למצוא בטיוואן כי הם פשוט לא בקטע של יד שנייה. אז יש רק שוק פשפשים אחד (והוא לא משהו, בדקתי), ואין חנויות יד שנייה כמו שיש באירופה ובאמריקה. אבל אורן שלח לי איזה קצה חוט שהייתי חייבת לבדוק - מעין ויצו בודהיסטי שכזה. אז כמובן כשהגעתי למיקום המדוייק היה שם האנגר קטן ונטוש. זקנה סינית חמודה ניגשה אלי להציע עזרה, ושאלתי אותה אם היא יודעת מתי החנות נסגרה. אז היא אמרה שהיא לא נסגרה, אלא עברה מקום, והנה הנה היא תיקח אותי לשם, אין בעייה. צעדנו יחד רבע שעה מזרחה בשמש הקופחת, ונפלנו על בניין אחר, גדוש פועלים, משאיות, וקופסאות קרטון עמוסות בבגדים וצעצועים. המממ, כבר סימן טוב.
אבל הביג צ'יף שם התעקש שאין לי מה לחפש פה ושאעוף מפה קישטה קישטה מהר. אז הזקנה קצת התווכחה איתו והסבירה לו שאני "עיתונאית חשובה מישראל!!!1", וברגע ששלפתי את כרטיס הביקור שהכנתי במיוחד לטיול (כי באסיה אם אין לך כרטיס ביקור אתה גורנישט), פתאום אורו עיניו והוא התעקש לעשות לי סיור במבנה, שהתברר כמרכז זמני למיון ומחזור של חפצים מתרומות. מרשים ביותר!
מפה לשם, בסוף יצאתי עם כתובת של חנות גדולה במחוז Dahu הצפון מזרחי של טייפה, שאותה ביקשתי שיסמנו לי על המפה ואליה נסעתי מיד, כמובן! מאיה לא פוסקת בחיפושייה אחר הטינופת המקומית!!!1 טייואנים, כל הזבל שלכם בילונגז טו מי! היר איי קאם!
אעצור לאתנחתא קלה בסיפור כדי לספר לכם על נסיעת המטרו המרהיבה שעשיתי כדי להגיע לחור התחת ששמו Dahu Park, בדרך לחנות הויצו הבודהיסטית המיוחלת.
מדובר בתחנה הרביעית בקו החום של מטרו טייפה (הכיוון שנגמר בגן החיות). הקו הוא ברובו רכבת עילית והנופים שרואים בו דרך חלון הקרון כל כך מדהימים שאני ממליצה פשוט לנסוע את כל החלק הצפוני של הקו הזה רק כדי לראות את הנוף. זה כמו לנסוע ברכבת הרים מהירה דרך העיר, והנופים מתחלפים במהירות: תחילה פארק הייטק עתידני ומצוחצח, אחר כך עוברים בספרינט מהפנט דרך סבך בניינים צפופים ומטונפים א לה בלייד ראנר, ואחר כך יש ג'ונגל עם חוות אורז וטראסות, ובסוף יש אגם גדול ובוהק שמוקף ביער עבות שמגיע עד ראש ההר. ואת כל הדברים האלה רואים תוך נסיעה אחת של 3 דקות. פשוט מדהים. הייתי כל כך בשוק שלא הספקתי לצלם כלום. צילמתי לכם רק את הגשר שעליו נוסעת הרכבת (אחרי שירדתי והגעתי לויצו שלי).אה, והנה האגם שליד, אגב.
החנות פה (לינק לסטריט וויו לכניסה למתחם. אם תסתובבו אחורה תראו את האגם המדהים).
לא שזה מעניין מישהו שנפלתי על גן העדן שלי והעמסתי 5 קילו של כלי מטבח תמורת 10 שקלים חדשים. נו שוין.
על המשך הרפתקאותיי בטייפה, ניתן לקרוא כאן בחלק ב'.
בינתיים חג שמח לכולם!